HE

נורית מעולם לא חשבה שדווקא הטחינה תהיה הקש ששבר את הגב. אבל כשדניאל פתח צנצנת חדשה בשבת בבוקר, לקח שלוש

שלוש פעמים קראתי את זה. בפעם הראשונה חשבתי שזו טעות. בפעם השנייה — איזו מתיחה מוזרה. בשלישית הבנתי שאישה

אני יושב במטבח, ספל תה נענע מהביל ביד, והשקט של חולון נחתך בקול הוואטסאפ. יעל, בת 38. הכרנו לפני יומיים

השעון במטבח הראה אחת־עשרה וחצי בלילה כשהטלפון של אורית צפצף. היא לא היתה אמורה לדעת מי זו, אבל הגרון

השעון במטבח הראה אחת־עשרה וחצי בלילה כשהטלפון של אורית צפצף. היא לא היתה אמורה לדעת מי זו, אבל הגרון

כל יום, בשעה שתים־עשרה בדיוק, הייתי מוצאת את עצמי בפינה הכי רחוקה של חצר בית הספר. לא כי חיפשתי שקט.

יֹותָם לא שתה. כבר שנתיים שאף אחד בכיתה לא ראה בקבוק בידיים שלו. בהפסקות, כשכולם שלפו בקבוקי נירוסטה

כבר חודש שאני מתעורר באמצע הלילה וחושב על הרגע הזה. רגע אחד בטלפון ששינה הכול. אבל בואו נתחיל מההתחלה

אמא שלי עצרה באמצע הסלון, עם ספל הקפה השחור שלה והמבט הזה שתמיד גרם לי להרגיש ילד קטן. "

אמיר הגיע אלינו באפריל. הבן שלי, אורן, התקשר ביום שישי בצהריים — בדיוק חזרתי מקופת חולים לאומית ברחוב