כל יום, בשעה שתים־עשרה בדיוק, הייתי מוצאת את עצמי בפינה הכי רחוקה של חצר בית הספר. לא כי חיפשתי שקט. כי חיכיתי שהבטן שלי תפסיק לקרקש ברעש שהביך אותי. תמיד הייתי אומרת לחבר'ה שאני לא רעבה, ששתיתי יותר מדי קולה בהפסקה, שהאוכל בקפיטריה נראה לי חשוד. שטויות. האמת הייתה בקופסה השקופה והפשוטה שהחבאתי עמוק בתיק.
קוראים לי יהלי, אני בת שתים־עשרה, ואת הסוד שלי גיליתי במקרה כשאמא של נועם שלפה ליד השולחן שלי קופסת אוכל מעוצבת של לגו. לנועם היו שלוש קופסאות שונות. לאחת היו מדורים בצבעים זוהרים עם דמויות של נינג'ות. לשני היה תא לקרח בצורת חרב. לשלישי היתה מכסה שהפך למגש. כל הכיתה הסתובבה שם עם מותגים – קופסאות תרמיות של "בוקי", של "פלמון", של מותגים שרק שמעתי עליהם בשיחות הלוחשות בין הבנות.
שלי? שלי היתה קופסה שקופה עם מכסה לבן סדוק, כזו שפעם מכרו בה גבינה לבנה במבצע. סבא שלי ניסה לצייר עליה פרח בטוש לא מחיק, אבל הפרח דהה מזמן. אבא שלי מת כשהייתי בת חמש. מאז, סבא דוביק מגדל אותי לבד בדירת חדר וחצי בשכונת נווה זאב בבאר שבע, ועובד כנהג בחברת "מטרופולין". הוא לא מבין כלום בקופסאות אוכל אופנתיות. הוא מבין במנועים, ברדיאטורים, ובאיך לתקן ריפוד של כיסא אוטובוס עם סט הידיים העבות והטובות שלו.
שלושה ימים אחרי פרשת הקופסה של נועם, מצאתי את עצמי יושבת על ספסל מאחורי השיחים שליד השער האחורי. השעה היתה שתים־עשרה בדיוק. בטן שלי רעמה כמו אוטובוס מפרקי בדרך לאילת. חיכיתי שכולם ייגמרו לאכול, ואז התכופפתי, שלפתי את הקופסה המפוהקת שלי במהירות, טרפתי שלוש כפיות טחינה על לחם, ובלעתי כמעט בלי ללעוס. מישהו צחק מאחורי. לא הסתובבתי.
באותו ערב, בדירה המהבילה שלנו – המזגן הישן שוב עבד על חצי כוח – סבא ישב במטבחון והקשיב לגלגל"צ. הרדיו הקטן מילמל מד"א על איזו תאונה בכביש שש. דוביק לא אמר כלום. רק הביט בי חותכת מלפפון לקוביות זעירות. "תגידי, יהל'ה," שאל פתאום, "יש משהו שאת צריכה? משהו שהיה עוזר לך… טוב, סתם ככה?" השפלתי מבט. "לא, סבא. הכול בסדר." הוא לא לחץ. סבא שלי אף פעם לא לוחץ. הוא פשוט התבונן.
למחרת הוא חזר מהמוסך של החברה מוקדם, ביום חמישי. בידו היתה קופסת עץ קטנה וישנה, כזו שפעם איחסנו בה מפתחות מיוחדים של אוטובוסים ישנים. הריח שלה היה תערובת של שמן מנוע ואבק מדבר. "בואי," אמר, והוביל אותי למרפסת השירות הקטנה שהפכה לסדנת התיקונים הפרטית שלו. "מחר יום שישי. נבנה משהו."
במשך ארבע שעות ניסרנו, שייפנו, צבענו. סבא לימד אותי לערבב דבק נגרים עם נסורת, למלא חריצים, למרוח לקה בגוון מהגוני עמוק. אצבעותיי הקטנות לא הצליחו להחזיק את המברשת כמו שצריך, אז הוא הניח את כף ידו הגדולה והחספוסית על גב ידי והוביל אותה. חרט על המכסה ציור של ענף זית עם שלושה עלים, ובתוך העלה המרכזי רשם בטוש צורב: "שורשים". "זה לא מותג," אמר. "זה אני."
בבוקר יום ראשון הנחתי את הקופסה על השולחן בכיתה. השקט היה של פעמון בית כנסת לפני התקיעה. אורי, הילד עם הקופסה של הגיבורים, ניגש ראשון. "וואו. מאיפה השגת את זה? זה נראה כמו משהו מתוך סרט." "סבא שלי בנה," עניתי. "אין עוד אחת כזו בעולם." אורי הפך את הקופסה בידיו, העביר אצבע על התבליט של עלי הזית. "אחלה. באמת."
אבל ההמשך לא היה פשוט. שירה, שישבה מאחור, זרקה מבט ופלטה, "מה, עכשיו מביאים רהיטים לארוחת עשר?" שלומי צחקק מהפינה, ובהפסקה הבאה שמתי לב שנועם ממשיכה לפתוח את שלוש הקופסאות הממותגות שלה בדיוק במרכז השולחן, בדיוק כשאני פותחת את שלי. ביום השלישי מצאתי פתק קטן על השולחן, כתוב בעט זוהר ורוד: "סבא שלך גם בונה אוטובוס מקיסמים?" קיפלתי אותו והכנסתי עמוק לקופסה.
ביום שישי התאספו באולם הספורט תלמידים, הורים וסבים ל"שבוע היצירה המשפחתית" שהמנהלת הכריזה עליו. לא כולם באו מאהבה – חלק באו כי שלחו מכתב הביתה, וחלק באו לראות מה ייצא מזה. דוביק עמד שם, בחולצת הפלנל המכופתרת הלא נכונה עם כפתורים לא תואמים, ומישש את הפלסטר על אצבעו.
כשהמיקרופון הועבר אליו, הוא לקח אותו ביד שמאל, הסתכל עליו רגע כאילו היה חלק מנוע לא מוכר, ואז השמיע שתי מילים: "אני… תודה." האצבע החבושה רעדה קלות, והוא מישש שוב את הפלסטר. מישהו מארגון האירוע התחיל למחוא כפיים, והקהל הצטרף. דוביק הוריד את המיקרופון, הלך הצידה והתיישב ליד שולחן קטן שהיו עליו פיתות עם זעתר.
אחר כך, בשקט של אחרי האירוע, פתחתי את הקופסה. בפנים, מתחת לכריך עם אבוקדו, הכניס סבא פתק. כתוב בעט כדורי, באותיות רועדות: "סבא אוהב עד השמיים, ויותר."
בבוקר יום ראשון שאחרי, בהפסקת עשר, התיישבתי על הספסל במרכז המגרש. פתחתי את המכסה. ריח של ברוש ולימון כבוש עלה. נגסתי בלחם, ומישהי צעקה לי מקצה החצר, "תביאי, אפשר להסתכל?" זו היתה שירה.
