כבר חודש שאני מתעורר באמצע הלילה וחושב על הרגע הזה. רגע אחד בטלפון ששינה הכול. אבל בואו נתחיל מההתחלה, עוד מעט תגיעו גם לרגע ההוא — ותבינו איך הגעתי לתובנה שהצילה אותי.
קוראים לי אייל. גרתי כל החיים בחיפה, בבית ישן עם תריסים מתקלפים וריח של ים שמגיע עד לחדר המדרגות. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שש. בהתחלה עוד הייתי נוסע לאבא בכל סוף שבוע שני. הוא גר בדירה קטנה בקריות, קרוב למרינה, ובארון היה לו ציוד דיג יקר בטירוף. חכות, פתיונות, חוטים בצבעים שאני אפילו לא ידעתי שקיימים. הוא עבד כמהנדס מכונות באחת המספנות בנמל, וכשיצא לפנסיה מוקדמת — הדיג הפך לעיסוק העיקרי שלו.
אמא שלי, לעומתו, עבדה כמורה לספרות בתיכון הריאלי. אחרי הגירושים היא בקושי יצאה מהבית חוץ מעבודה. היא היתה חוזרת, מבשלת, בודקת שיעורים, מחבקת לפני השינה. אבא נעלם יותר ויותר לתוך סופי השבוע שלו. הוא לא שכח לצאת לים — שכח שאני קיים.
האמת? שנים לקחתי את זה די בשקט. מין הסכם לא כתוב: הוא לא מתקשר — אני לא מתאכזב. אבל כשהתקרבתי לגיל שמונה־עשרה, משהו בי התחיל לקוות שוב. חשבתי: יום הולדת כזה זה כבר לא סתם. זה גיל שבו אבא חייב להראות שהוא רואה אותך.
יום ההולדת שלי חל השנה ביום חמישי. אמא ארגנה הכול — בלונים, מוזיקה, שולחן ארוך בסלון עם גבינות ומטבוחה וסלטים שהיא הכינה בעצמה. היא גם קנתה לי מחשב נייד חדש שהצילה עליו חודשים. ידעתי שזה בא על חשבון משהו אחר שהיא רצתה לעצמה. כזאת היא.
שלחתי לאבא הודעה יומיים לפני: "ביום חמישי בערב יש חגיגה קטנה אצלנו. גיל שמונה־עשרה. אשמח אם תגיע."
התשובה הגיעה מהר. "אני אנסה. אמור להיות בסביבה."
"אנסה" — המילה הזאת היתה צריכה להדליק נורה אדומה. אבל הדלקתי במקום זה נורה של תקווה. איזה תקווה — ניאון שלם.
ערב החגיגה הגיע. כל החברים שלי הגיעו — גיא, עידו, מיכל. מוזיקה, צחוקים, סרטונים. אמא ניגשה אלי כמה פעמים, ראתה אותי בודק את הטלפון, לא אמרה כלום. רק הניחה יד על הכתף והמשיכה לעבור בין האורחים.
בשבע וחצי התקשרתי. צלצול, צלצול, ואז קולו: "הלו?"
ברקע שמעתי רוח חזקה, מין הד כזה של מים. הוא היה על הסירה, לא היה לי ספק.
"אבא… היום יום ההולדת שלי," אמרתי. הקול שלי נשמע לי פתאום כמו ילד בן שש.
"באמת? אייל, איזה יום הולדת! בהצלחה וכל טוב, אה?"
"אמרת שתגיע."
שקט. ואז הוא אמר: "שמע, אני באמצע הים עם החבר'ה, יש פה דג מטורף, חוזר מחר. נעשה משהו אחר כך, טוב?"
סגרתי את הטלפון. לא בכעס. בלי דמעות. פשוט סגרתי אותו כמו שסוגרים חלון שרוח נכנסת דרכו. משהו בי נסגר איתו.
אמא ראתה אותי יושב בפינה עם הפנים אל הקיר. היא באה אלי, התיישבה לידי. לא אמרה "נו, מה קרה". גם לא "הוא כזה". אמרה רק: "העוגה שוקולד. השוקולד שאתה אוהב מהקונדיטוריה בכרמל."
צחקתי. לא יודע למה דווקא זה גרם לי לצחוק. אולי מרוב שזה היה פשוט. שוקולד. אמא שלי הסתכלה עלי ואמרה, "כל החיים שלו הולכים לאיבוד במים האלה, לא שלך."
שבוע אחרי יום ההולדת, אבא התקשר. "יש לי משהו בשבילך, בוא לקחת."
הגעתי. הדירה שלו היתה כמו תמיד — מסודרת, אבל מין סדר כזה בלי נשמה. כל דבר במקום ואף אחד לא גר.
"הנה," הוא הושיט לי קופסה ארוכה, עטופה בנייר כחול.
פתחתי. חכה. חכת דיג מקצועית, עם ידית פחם ומנגנון החלפת סלילים מהיר. דגם שראיתי פעם בחלון ראווה של חנות דיג בנמל תל אביב, כשלקחתי אותו לשם — ומחירה עמד על כאלפיים ושלוש מאות שקל. הוא בטח התגאה בעצמו.
"שנלך בשבת? נוכל לצאת מוקדם, להביא משהו יפה."
החזקתי את החכה ביד, הרגשתי את המשקל שלה. כל גרם בה היה כל הפעמים שהוא לא הגיע. כל סוף שבוע שבו שכח. כל טלפון בחג. כל הסיפורים שלא שמעתי כי הים תמיד היה שם במקומי.
"אני לא יכול בשבת," אמרתי. "אני ואמא נוסעים לירושלים, יש לה כנס מורים. אני נוסע לעזור לה עם הדוכנים."
הוא הביט בי. אולי בפעם הראשונה הוא ראה שאני לא מחכה יותר. שחסר לו מישהו.
"טוב… ניקבע למתי שמתאים לך," הוא אמר.
"כן," עניתי. "ניקבע."
אבל שנינו ידענו שלא ניקבע. משהו במילה "ניקבע" היה כמו כרטיס טיסה לשדה תעופה סגור.
החכה נמצאת אצלי עד היום, מאחורי דלת הארון. אני לא משתמש בה, גם לא זורק. לפעמים, כשאני מעביר אצבע על הידית החלקה, אני נזכר ברגע שבו הפסקתי לצפות.
חודש אחרי זה, ישבתי עם אמא במרפסת. אכלנו אבטיח. היא סיפרה על תלמידה שהגישה עבודה יפה על עגנון. הקיץ של חיפה היה כבד, לח, עם זמזום של מזגנים מכל עבר.
"אתה יודע," היא אמרה לי פתאום, בלי הקשר, "אבא שלך גם היה ילד פעם. סבא שלך, אבא שלו, לא בא לשום דבר שלו. אפילו לא לטקס הסיום של התיכון. אולי משם זה בא."
שתקתי. חתיכת אבטיח נשארה תלויה בין הצלחת לפה.
"אתה לא חייב לסלוח," היא הוסיפה. "אבל אולי להבין. לא בשבילו — בשבילך."
הסתכלתי על הים מרחוק, על האורות של המפרץ. אי שם על הסירה ההיא, אבא שלי ישב עם חכה ביד וחיכה לדג. חיכה שמשהו ימשוך אותו חזק חזק.
אבל אני? הפסקתי לחכות.
