אני מלווה את משפחת כרמלי כבר עשרים ושתיים שנה. לא כרואת חשבון, לא כעורכת דין – כפקידת בכספות בסניף הבנק ברחוב ביאליק ברמת גן. עבודה שאף אחד לא שם לב אליה, עד שיום אחד היא הופכת להיות הדבר הכי חשוב שקרה למישהו באותו שבוע.
את ריבה זכרתי מהיום הראשון. אישה בת שבעים ומשהו, מעיל חורף גם באוגוסט, ותיק יד ישן שבו החזיקה תמיד שקית ניילון עם עוגיות מרוקאיות שהייתה מציעה לי כל פעם שהגיעה. "תאכלי, את רזה מדי," הייתה אומרת, ומיד פותחת את דלת הכספת שלה בקוד שהיא ידעה בעל פה למרות שכבר לא זכרה תמיד מה אכלה בבוקר.
בכספת שלה לא היה זהב ולא היו יהלומים. היה שם תיק ניילון שקוף, ובתוכו מעטפה חומה עם הכיתוב "לנועה – כשתהיה מוכנה". נועה זאת הנכדה שלה, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שהייתי רואה אותה לפעמים מגיעה עם סבתא שלה, נצמדת אליה בתחנת האוטובוס בחוץ.
בשנה האחרונה ריבה כבר לא הגיעה כל כך הרבה. פעם אחת רק, בפברואר, כשגשם כבד ירד על העיר וכל הסניף ריח של מעילים רטובים. היא ישבה מולי, ידיה רועדות קצת יותר מהרגיל, וביקשה שאסמן אצלי בטופס שאם היא לא תגיע יותר, נועה תוכל לפתוח את הכספת לבד עם תעודת זהות ותעודת פטירה. "אני לא רוצה שהיא תצטרך לחכות לעורך דין," היא אמרה. "היא תצטרך את זה מיד, לא בעוד חודשיים."
לא שאלתי מה יש במעטפה. זה לא התפקיד שלי. אבל היא סיפרה בכל זאת, בלי שביקשתי. "כתבתי לה מכתב," אמרה, ופתחה את התיק שוב רק כדי לגעת בקצה המעטפה, כאילו רק לוודא שהוא באמת שם. "לא על כסף. יש לה מספיק שכל בשביל הכסף בעצמה." היא צחקה, אבל זה היה צחוק שנשבר באמצע. "כתבתי לה מה שחשוב באמת."
בסוף אוגוסט, בשבוע השני של הלימודים באוניברסיטה, נועה הגיעה לסניף עם תעודת זהות ותעודת פטירה. חום כבד עוד עמד בחוץ, המזגן בסניף לא הצליח להתמודד עם זה, וכולם היו עצבניים מהתור הארוך. אבל כשהיא ישבה מולי, שמתי לב שהיא לא הייתה עצבנית מהתור. היא הביטה בטופס שריבה מילאה חצי שנה קודם, וידה החזיקה את העט בלי לכתוב כלום, רק מחזיקה.
לקחתי אותה לחדר הכספות הפנימי, מקום שקט יותר, בלי תור, בלי מזגן שורק. פתחתי את הדלת, נתתי לה רגע לבד, כמו שעושים תמיד. דרך הדלת הפתוחה במקצת ראיתי אותה מוציאה את המעטפה, מחזיקה אותה בשתי ידיים כאילו היא שוקלת אותה, ואז פותחת.
לא קראתי מעל הכתף שלה. אבל היא הקריאה בקול, לעצמה בעיקר, כמו שאנשים עושים כשהם לבד עם משהו כבד. שמעתי מילים בודדות – "היופי חולף", "האמונה נשארת" – וראיתי אותה מקפלת את הדף בסוף ומחזיקה אותו צמוד לחזה במקום להחזיר אותו למעטפה.
ישבתי אז בכיסא ליד הדלת, ממלאה טפסים שלא היו דחופים במיוחד, נותנת לה זמן. אחרי כמה דקות היא יצאה, עיניים אדומות אבל לא בוכה, ובידיים – לא רק המכתב. גם פנקס קטן, מהסוג שריבה תמיד רשמה בו רשימות קניות. ונועה פתחה אותו לרגע, מצאה עמוד עם כתב יד רועד: "יום שלישי – עוגיות לנועה. יום חמישי – לבדוק תרופות. יום ראשון – להתקשר לנועה גם אם היא לא עונה."
היא סגרה את הפנקס וחייכה בצורה שלא מתאימה למילה "חיוך" – יותר כמו מישהי שמזהה משהו שהיא כבר ידעה, רק שעכשיו זה כתוב.
מה שקרה אחר כך לא היה סוד גדול ולא דרמה. שבוע לאחר מכן נועה חזרה לסניף, הפעם לא לכספת אלא לדלפק הרגיל. היא סגרה את חשבון החיסכון הקטן שריבה פתחה על שמה כשהיא הייתה בת שמונה – שמונת אלפים ומאתיים שקל, כל השנים של עשרים שקל פה ומאה שקל שם שריבה הפקידה בלי שאף אחד ביקש ממנה. נועה לא לקחה את הכסף לעצמה. היא פתחה איתו חשבון חדש, על שם קרן מלגות קטנה בבית הספר לרפואה, על שם ריבה כרמלי, למען סטודנטיות שאין להן סבתא שתשלם שכר לימוד.
היא הביאה לי את הטפסים בעצמה, כי היא ידעה שאכיר את המספר חשבון. עמדתי מול המחשב, מקלידה את הפרטים, וראיתי אותה מוציאה מהתיק שלה שקית ניילון קטנה – עוגיות מרוקאיות, אותן בדיוק, שהיא אפתה בעצמה על פי מתכון שמצאה בין הדפים בכספת. הניחה אותה על הדלפק, בדיוק כמו שריבה נהגה. "בשבילך," אמרה. "את רזה מדי."
לא בכיתי בעבודה, זה לא מה שעושים בבנק. אבל באותו ערב, כשנעלתי את הכספות בשעה שש, פתחתי לרגע את תא 214, זה שהיה של ריבה, עכשיו ריק לגמרי חוץ מדבר אחד שנועה ביקשה להשאיר שם – הפנקס הקטן עם הרשימות, פתוח בעמוד האחרון, ליד תאריך ריק שאף אחד לא כתב בו כלום כי לא היה צריך יותר.
