חמש שנים היא סידרה לו את הקבלות של המוסך.
אורית שגב, שלושים ושתיים, מנהלת חשבונות בחברת הובלות ברמת גן, ישבה על הספה בדירה ברחוב ביאליק בגבעתיים – הדירה שלו, על שמו, אבל היא שילמה חצי מהמשכנתא כל חודש בהעברה בנקאית – וספרה בפעם השלישית את הכפתורים על הכרית. שבעה כפתורים. עדיין שבעה.
בן, שלושים וחמש, בעל מוסך ברחוב ההסתדרות בחולון, עמד ליד המקרר עם בקבוק בירה גולדסטאר ולא הביט בה כשאמר את זה.
"אני לא מוכן להתחתן עכשיו. יש לי עומס בעבודה, יש לי את ההלוואה על המכשירים החדשים, את יודעת את זה."
היא ידעה. היא ידעה כי היא זאת שערכה לו את הטבלה באקסל של ההחזרים החודשיים. היא ידעה כי היא זאת שישבה איתו עד אחת בלילה כשרשות המסים שלחה לו דרישת הבהרה, ומצאה לו רואה חשבון דרך חברה שלה מהעבודה. היא ידעה כי כשאמא שלו עברה ניתוח ברכה בבית חולים וולפסון, היא זאת שלקחה יום חופש בלי לשאול אותו אם זה בסדר.
"בן. אנחנו ביחד שבע שנים. אני בת שלושים ושתיים."
"אני יודע כמה שנים. אני לא צריך שתזכירי לי."
הוא פתח את הבירה על שפת השיש, ולא על הפותחן שהיא קנתה לו ליום ההולדת. זה תמיד עצבן אותה, הפרט הקטן הזה, יותר משהיה צריך.
היא לא בכתה. היא קמה, לקחה את התיק שלה – תיק עור חום, מתנה מאחותה – ויצאה. במדרגות היא פגשה את השכנה מהקומה השלישית, גברת רחל, עם הכלב הקטן שלה, פינצ'ר בשם דובי, שנבח פעם אחת ואז נרגע. גברת רחל אמרה "ערב טוב" והמשיכה למטה. אורית לא ענתה.
היא נסעה לבית ההורים שלה בבת ים, בלי לדעת בדיוק למה. אמא שלה, שולה, פתחה את הדלת בסינר עם כתמי עגבניות ואמרה רק "מה קרה" – לא שאלה, קביעה.
"כלום. אני פשוט… אני צריכה לחשוב."
היא ישבה במטבח הישן, עם המפה המשובצת שהייתה שם עוד מהילדות שלה, ואבא שלה, מוטי, ישב מולה ולא אמר כלום. הוא רק שם קערה של פיסטוקים על השולחן, כמו שהוא תמיד עשה כשמשהו לא היה בסדר.
"הוא לא רוצה להתחתן," היא אמרה בסוף. "אחרי שבע שנים. אחרי שסידרתי לו את החשבונות, אחרי שהייתי איתו כשההורים שלו… אחרי הכל."
שולה שתקה רגע ואז אמרה משפט שאורית זכרה אחר כך הרבה זמן: "יש גברים שרוצים אישה, ויש גברים שרוצים חשבת שכר. אתה צריכה לדעת איזה משני זה הוא."
***
היא לא חזרה לגבעתיים באותו לילה. היא ישנה בחדר הישן שלה, במיטה שהייתה קטנה מדי בשבילה כבר בגיל שש עשרה, ולמחרת בבוקר, לפני שיצאה לעבודה, היא פתחה את הלפטופ ופתחה תיקייה שנקראה "מוסך – בן".
בפנים היו כל הקבלות. כל דוח מס. כל טופס 101 שהיא מילאה בשבילו כי הוא "לא מבין בזה". כל התכתובת עם רואה החשבון. כל הרשומות של ההלוואה מבנק הפועלים שהיא עזרה לו לסגור, כולל הערבות שהיא לא חתמה עליה – אבל כמעט חתמה, לפני שהאחות שלה, דנה, אמרה לה "אל תעזי לחתום ערבות למישהו שלא הולך להתחתן איתך".
היא לא מחקה כלום. היא רק שינתה את ההרשאות. מסמך שיתוף שהיה פתוח בשבילו בגוגל דרייב – מסמך שהוא נכנס אליו כל חודש כדי לראות מה צריך לשלם – הפך לפרטי. תוך שנייה.
אחר כך היא כתבה הודעת ווטסאפ, לא לבן, אלא לרואה החשבון, איציק כהן, שהיא הכירה דרך העבודה: "היי איציק, מבן היום אני לא ממשיכה לטפל בחשבונות של המוסך של בן שגב. אם הוא צריך המשך טיפול, כדאי שהוא יפנה אליך ישירות או ימצא מישהו אחר. תודה על הכל."
הטלפון שלה רעד בשעה תשע ושתיים בבוקר. בן.
"אורית, מה זה השטויות האלה? אני לא מוצא את הקובץ עם ההוצאות של הרבעון."
"זה לא אצלי יותר, בן."
"מה זאת אומרת לא אצלך? זה תמיד היה אצלך, זה…"
"זה היה שלי לעשות. עכשיו זה לא שלי לעשות."
שקט בטלפון. היא שמעה ברקע רעש של מוסך – מקדחה, מישהו צועק שם על ברז שהתקלקל.
"את עושה את זה בגלל אתמול בלילה?"
"אני עושה את זה כי חמש שנים אני עושה עבודה של מישהי שהיא אשתך, ואני לא אשתך. אתה אמרת את זה בעצמך אתמול. אתה לא מוכן להתחתן. אז אני לא מוכנה לעשות עבודה של אישה."
***
הוא בא לדירה בגבעתיים באותו ערב, עם התיק – תיק ניילון שחור, מהודק בגומייה – של כל הקבלות שהוא כן שמר, ושפך אותן על השולחן.
"את יודעת מה זה יעשה לי? אם אני לא מגיש דוח עד ה־31 לחודש אני משלם קנס. אני לא מבין בזה, אורית, את יודעת שאני לא מבין בזה!"
"אז תלמד. או תשלם למישהו שיעשה את זה. יש רואי חשבון, בן. יש כאלה שגובים בשביל זה, ולא בשביל להיות איתך."
"זה לא הוגן. אחרי שבע שנים את פשוט… נוטשת ככה?"
היא עמדה מול החלון, זה שפנה לחצר עם עץ השקמה הישן שהיא הביטה בו כל בוקר בזמן שהכינה קפה, ואמרה בלי להסתובב:
"אתה זוכר את גברת רחל מהקומה השלישית? עם הכלב?"
"מה זה קשור עכשיו?"
"היא בירכה אותי ערב טוב אתמול כשירדתי במדרגות עם התיק שלי. ואני לא עניתי לה. כי חשבתי, בעוד רגע אני חוזרת, זה בטח יסתדר. אבל בן – אני לא רוצה שזה יסתדר ככה. אני לא רוצה להיות מישהי שנתקעת במדרגות בין בית שהוא לא באמת שלה לבין החיים שהיא רצתה."
הוא ישב על הכיסא ליד השולחן, התיק פתוח לפניו, קבלות מפוזרות, ולא אמר כלום זמן ארוך.
"אני אוהב אותך," הוא אמר בסוף.
"אני יודעת. זה לא היה השאלה. השאלה הייתה אם אתה רוצה להתחייב אליי כמו שאני התחייבתי אליך. והתשובה שלך אתמול הייתה ברורה."
***
עברו שלושה שבועות. אורית עברה זמנית לדירה של אחותה דנה בפלורנטין, על מזרן מתנפח בסלון, בין קרטונים של דברים שהיא עוד לא הספיקה למיין. היא פתחה תיק חדש – לא ניילון, לא עור – תיק בבנק לאומי, על שמה בלבד, והעבירה לשם את מה שהיה בחיסכון המשותף שהם ניהלו, שישים ושלושה אלף שקל, מתוכם היא הפקידה ארבעים ואחד אלף לאורך השנים.
בן שלח הודעות. חלקן כעס, חלקן התנצלות, חלקן הבטחות – "בואי נדבר על חתונה, אורית, ברצינות הפעם" – וכולן קיבלו אותה תשובה: "כשהיית מוכן, לא היית צריך שאעזוב כדי להיות מוכן. זה מגיע מאוחר מדי, ומהמקום הלא נכון."
בסוף אוקטובר היא קיבלה מכתב מרואה החשבון החדש שמצא לבן, מישהו אחר, לא איציק – כנראה בן לא רצה שאיציק ידווח לה על מה שקורה. במכתב היה כתוב שהמוסך איחר בהגשת דוח וקיבל קנס של שנים עשר אלף שקל.
היא קראה את זה פעם אחת, שמה את הטלפון על השולחן ליד הכוס תה שהצטננה, והמשיכה לסדר קרטונים.
היא לא הרגישה שמחה על זה. היא לא הרגישה כלום מיוחד. היא רק חשבה, בלי מילים גדולות, שזה מה שקורה כשמישהו בוחר לא להתחייב – הוא נשאר לבד עם כל הדברים שהוא לא ידע לעשות בעצמו.
בדצמבר היא חתמה חוזה שכירות על דירה קטנה ברחוב ז'בוטינסקי בגבעתיים, לא רחוק מהדירה הישנה, אבל שלה בלבד – השם על החוזה: אורית שגב. היא תלתה על הקיר תמונה שאחותה צילמה לה בים, וקנתה פותחן בקבוקים חדש, ושמה אותו על השיש, במקום שהיה ברור.
היא לא חיכתה שהוא יתקשר. הוא כן התקשר, פעם אחת, בסוף ינואר, ואמרה לו שהיא בסדר, שהיא מקווה שגם הוא, ושאין לה יותר מה להוסיף.
ואז היא שמה את הטלפון בצד, פתחה את הלפטופ, ופתחה קובץ אקסל חדש – לא של המוסך של מישהו אחר, אלא שלה: תקציב חודשי, על שם אורית שגב בלבד, עם עמודה אחת שהיא כתבה בראש בגאווה קטנה: "חיסכון לדירה משלי."
