בבוקר יום שישי, עוד לפני שהשמש עלתה מעל הכרמל, שמעתי גירוד בשקט בדלת האחורית. לא נקישה. לא יללה. רק ציפורניים עדינות על העץ, כמו מישהי שמבקשת רשות להיכנס. פתחתי את הדלת ובפתח עמדה החתולה.
בפה שלה, בעדינות כזאת שאי אפשר ללמוד אותה, היא החזיקה גורים קטנטן. עיניים עוד עצומות, פרווה דביקה, זנב מקופל פנימה. היא לא נבהלה ממני. עברה על פניי, נכנסה למטבח, הניחה אותו על הכפכפים שלי ליד הדלת והתיישבה לידו. לא זזה. רק הביטה בי פעם אחת, קצרה, ואז השפילה את הראש אליו. כאילו אמרה: עכשיו שנינו כאן.
קוראים לי ליאורה. אני בת שישים ושלוש, גרה לבד בשכונת אחוזה בחיפה, בבית קטן עם חצר אחורית שיורדת אל הוואדי. עבדתי שלושים שנה כאחות בחדר מיון. יצאתי לפנסיה מוקדמת אחרי שהגב שלי החליט שהוא לא רוצה יותר להרים אנשים. מאז אני קמה מוקדם, משקה את עץ הלימון, שותה קפה שחור ומסתכלת על הציפורים. החיים שלי קטנים. אני אוהבת אותם ככה.
החתולה הזאת הופיעה אצלי לראשונה לפני ארבעה חודשים. רזה כמו צל. צלעות בלטו מתחת לפרווה הקצרה, וכל תנועה שלי גרמה לה לזנק הצדה. היא עמדה מעבר לגדר, ליד שיח הרוזמרין, והסתכלה עליי כאילו אני אמורה להסביר משהו. לקחתי קערה ישנה, שמה בה שאריות עוף, הנחתי אותה על המדרגה.
בהתחלה היא לא התקרבה. אני נכנסתי הביתה והסתכלתי מהחלון. אחרי עשר דקות היא זחלה קדימה, תפסה חתיכה ונעלמה בוואדי. ככה זה התחיל. כל בוקר, בדיוק בחמש וארבעים, קערה על המדרגה. אני לא קוראת לה. לא מנסה לגעת בה. רק מניחה את האוכל וחוזרת פנימה. החתולה למדה שאצלי אין הפתעות.
השכנה מלמטה, שולה, אמרה לי לפני חודשיים: "תפסיקי להאכיל אותה. ככה מביאים לפה מחלות. ואם היא תמליט פה גורים, מי ייקח אותם?" שתקתי. לא כי לא היה לי מה להגיד, אלא כי לא רציתי לריב עם אישה שגרה מתחתיי. מה שהבנתי בבית החולים זה שלפעמים הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה לא לענות. להחזיק את השקט.
ואז היא נעלמה. שבועיים. לא יום, לא יומיים. ארבעה עשר בוקר רצופים הקערה נשארה מלאה. הייתי קמה, מרתיחה מים לקפה, ניגשת לדלת, והאוכל היה שם, מתחיל להתייבש. בשבוע השני שפכתי אותו לתוך שקית זבל, שטפתי את הקערה, החזרתי אותה למדרגה. כל ערב ישבתי מול החדשות והחזקתי את השלט ביד בלי להחליף ערוץ.
בלילה האחרון של השבוע השני ירדתי לוואדי. הלכתי בשביל הצר בין האורנים, קראתי לה בשקט, שרקתי. כלום. חזרתי עם ענף שרוט על הרגל ותחושה כזאת, כמו שיש לך חולה שלא חזר לביקורת. אני מכירה את התחושה הזאת מהמיון. אנשים נעלמים, ואתה לא יודע אם מישהו בכלל ראה אותם.
ואז הבוקר הזה.
היא נכנסה פנימה, הניחה אותו, והתיישבה. בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה. הסתכלתי עליה. היא היתה רזה, אבל לא כמו אז. הפרווה שלה היתה מבריקה יותר. וכשהיא התכופפה ללקק אותו, ראיתי שהבטן שלה עוד רטובה. היא המליטה בלילה. איפה? אני לא יודעת. אולי בארגז קרטון מאחורי תחנת האוטובוס. אולי מתחת לבית של שולה. אולי בבור בקרקעית הוואדי, בין השורשים של האקליפטוס הישן.
הגור שלה מצא את הפטמה והתחיל לינוק. קולות קטנים כאלה, כמו חריקה של גפרור רטוב. היא אכלה מהקערה שהכנסתי למטבח. לראשונה מאז שאני מכירה אותה, היא לא קפצה כשהקומקום נדלק. לא ברחה כשהדלת של המקרר נסגרה בטריקה. היא היתה עסוקה. לראשונה בחיים שלה, נדמה לי, היא לא היתה צריכה לרוץ.
התקשרתי לווטרינר בדרך הים. שאלתי מתי אפשר להביא אותה לבדיקה. האחות בקו אמרה דבר ראשון — תביאי לה ארגז עם שמיכה. נכנסתי לארון והוצאתי מגבת ישנה בצבע תכלת. קיפלתי אותה לארבע. שמתי בקופסת קרטון ריקה שהיתה לי מתחת לכיור. לקחתי את הטלפון והזמנתי דרך האתר כלוב נשיאה רך, ארגז חול, שקית אוכל לגורי חתולים. 340 שקל. הדפסתי את הקבלה ושמתי על השולחן ליד המפתחות.
בערב, כשהשמש כבר נמוכה והאור נכנס מהחלון בזווית צהובה, היא קמה. עזבה את הגור לישון במגבת, ניגשה לדלת האחורית, הסתובבה אליי. היא הביטה בי שוב. ואז יצאה החוצה, אל הוואדי.
הלב שלי נפל. חשבתי — זהו, היא הביאה אותו אליי ועזבה. אני אשאר עם גור עיוור בן יום, בלי לדעת מה לעשות. עמדתי שם שלושים שניות עם ידיים ריקות. אבל היא לא נעלמה. היא הלכה אל שיח הרוזמרין, כופפה את הראש, ואחרי חצי דקה חזרה פנימה. בפה שלה היה עוד גורים. אפור כהה, קטן יותר. היא הניחה אותו ליד הראשון, ליקקה את שניהם, ונשכבה ליד הקופסה. היא לא עזבה. היא פשוט לא סיימה להביא.
נשארתי ערה עד שתיים בלילה. ישבתי על הרצפה עם כוס תה שהתקרר. היא הוציאה עוד אחת. שלושה גורים. שלושה גושים קטנים של נשימה. כל שעה היא קמה, ליקקה אותם, שכבה חזרה. היא לא ביקשה ממני כלום. רק העובדה שאני שם, במטבח שלי, עם דלת סגורה ונעולה מבפנים, היתה עבורה מספיק.
לפני השינה פתחתי את החלון. האוויר של מאי נכנס פנימה עם ריח של פריחת לימון. שמעתי את הצרצרים בוואדי. הסתכלתי על הקופסה, על האם שכמעט לא עצמה את העיניים, על שלושת הגורים שמתחתיה. וחשבתי על זה שככה נראית אמון. לא במילים. במה שעושים עם הגוף כשהוא הכי עייף.
שולה פגשה אותי אתמול ליד תיבות הדואר. "נו?" שאלה. "החתולה שלך חזרה?"
"כן," אמרתי. "היא חזרה עם שלושה."
שולה עיקמה את הפה. "שלושה? אני מקווה שאת יודעת מה את עושה."
לא עניתי. עליתי הביתה, שטפתי את הקערה, שמתי שוב אוכל. בערב ביטלתי את המינוי לטלוויזיה בלוויין. לא צריך אותו עכשיו. עם הכסף הזה אקנה עוד ארגז חול וגם תולעים למניעה. 189 שקל בחודש. זה המחיר של שלוש ארוחות בוקר במרכז הכרמל. ארבעים דקות עבודה של בתור אחות במשמרת לילה. עשרים שנה של שקט מול המסך.
הבוקר הן ישנות. שלושתן. האם בעיניים פקוחות למחצה, הגורים מתחת לסנטר שלה. הקומקום רתח. שפכתי קפה, התיישבתי על הרצפה לידן. הדלת האחורית פתוחה קצת, לרווחה של אצבע. האוויר נכנס. היא לא בורחת.
אני בת שישים ושלוש. אין לי ילדים. אבל יש לי בית. ועכשיו יש לי למי להרתיח מים בבוקר.
