השעון על שולחן העבודה במשרד בהרצליה פיתוח הראה בדיוק עשרים ושתיים ושלוש דקות. תשעים ושלושה ימים אחרי החתימה על ההסכם, אחרי ששיכנע את עצמו שהכול נגמר, יואב אשכנזי נעצר מול החלון וצפה באורות המגדלים. המספר של בית החולים רמב"ם קפץ על המסך.
אחרי שלוש צלצולים הוא ענה.
הקול של הצוות הרפואי היה יבש וענייני. מיה ברקאי, גרושתו, אושפזה במחלקת טיפול נמרץ. במצב לא פשוט. כשהוסיפו שהיא בחודש רביעי בערך, יואב הרגיש את הרצפה נשמטת לו מתחת לרגליים.
״אדוני?״
הוא לא ענה. איבד הכרה. בהיריון. גרושתו. המילים ננעצו בו אחת אחרי השנייה כמו מחטים. כל מה שתכנן, כל המרחק שכפה, התנפץ בשנייה אחת.
איתן, ראש הצוות שלו, חיכה בחניון התת קרקעי. יואב נכנס לסקודה סופרב הלבנה בלי מילה. הבחור שיצא מהבניין לא היה אותו אחד שנכנס אליו תשעים ושלושה ימים קודם לכן. משהו בו התחדד, התקשח.
הם נסעו צפונה בכביש החוף. הגשם דפק על השמשה הקדמית, ויואב הביט הצידה בלי לראות. המרחק מחיפה מעולם לא הרגיש ארוך כל כך.
בכניסה למיון, ריח האלכוהול פגע בו מיד. ליד דלפק הקבלה עמדה אשה מבוגרת עם תיק יד חום, בכתה בשקט. יואב חלף על פניה ישר לאחות.
״אני הבעל של מיה ברקאי,״ אמר.
האחות הקלידה משהו, הסתכלה עליו לרגע, ואז הנהנה. ״אני רואה שאתה רשום כגרוש, אבל…״
״אבל מה?״
״אבל אתה עדיין מופיע כאיש קשר בחירום.״
המסדרון הלבן הוביל אותו לדלת 347. יואב דחף אותה ונכנס.
מיה שכבה שם, קטנה כמו שמעולם לא ראה אותה. צינורית שקופה מחוברת לאף שלה, מוניטור מצפצף בקצב איטי מדי. כף ידה הימנית נחה על הבטן, מגוננת, כמעט מתחננת. הבטן עצמה לא היתה בולטת במיוחד, אבל עכשיו, כשידע, הוא ראה רק אותה.
הוא נעמד שם ארבעים שניות בלי לנשום.
ד״ר ליאל נקש על הדלת מאחוריו. ״אתה הבעל?״
״כן. מה… מה קורה לה?״
היא פתחה את התיק הרפואי. התייבשות חמורה. חסר תזונתי משמעותי. ללא כל מעקב היריון. מצבה הכללי ירוד. העובר עדיין חזק, אבל האמא — האמא על סף קריסה.
יואב שמע כל מילה אבל הראש שלו נשאר תקוע על פרט אחד. ״ללא מעקב?״
״אף אחד לא ליווה אותה,״ אמרה הרופאה בעדינות. ״לצערי, נראה שמי שהיה אמור לדאוג לה… לא דאג.״
המוניטור צפצף. מיה לא זזה.
אחות נכנסה והניחה על השולחן הקטן ליד המיטה שקית ניילון עם חפציה האישיים. דרכון, ארנק, מפתחות. ויואב ראה משהו נוסף. פיסת נייר לבנה, מקופלת בקפידה, מבצבצת מתוך שרשרת הכסף שלה.
הוא משך אותה החוצה ופרש את הנייר.
״ליואב.״
שלוש מילים. בכתב ידה המהיר, הלא-מסודר.
״אל תאמין אפילו לו.״
יואב הרים מבט. בפתח הדלת עמד איתן, פניו חיוורים תחת נורות הניאון. הטלפון הנייד רעד לו ביד.
״הבוס,״ אמר איתן בשקט. ״אני חושב שאנחנו יודעים מי סיכן את מיה.״
״מי?״
איתן בלע רוק. ״לבן אדם הזה יש שם משפחה זהה לשלך.״
העולם נדם. יואב הרגיש את קירות בית החולים נסגרים עליו. מיה מחוסרת הכרה, היריון שאף אחד לא ידע עליו, פתק אזהרה בתוך שרשרת — ופתאום גם בגידה מתוך המשפחה.
הוא אחז בנייר בידו, וכל תכנית ההגנה שבנה — המרחק, השתיקה, הגירושים — נראתה עכשיו כמו ההחלטה הכי מטופשת בקריירה שלו.
הגשם המשיך להכות בחלון.
—
שלוש שעות אחרי חצות, יואב עדיין ישב ליד מיטתה של מיה. איתן יצא לתאם דברים, והמסדרון שבחוץ התרוקן לאט. המוניטור צפצף בקצב אחיד, יציב, והצליל הזה היה הדבר היחיד שהחזיק אותו מחובר למציאות.
הוא לא הפסיק לחשוב על המילים של איתן. שם משפחה זהה. לא היו הרבה אשכנזים שהסתובבו סביב מיה. רון, אחיו הצעיר, היה היחיד.
רון תמיד היה הצל של יואב. חלש יותר, ממורמר יותר, תמיד מחכה להזדמנות. במשך שנים יואב כיסה על החובות שלו, הטעויות, ההסתבכויות הקטנות. בפעם האחרונה, לפני חמישה חודשים, רון ביקש הלוואה של מאה ושבעים אלף שקל. יואב סירב, ואז הגירושים הגיעו.
עכשיו הכול נראה אחרת.
מיה הזיזה את הראש קלות. יואב קפא. היא פקחה עיניים לאט, לא ממוקד, ואז ראתה אותו. לרגע אחד, לפני שההכרה חזרה לגמרי, היא הסתכלה עליו בלי כעס. במבט שלא ראה ממנה חודשים.
״יואב,״ לחשה.
״אני כאן.״
היא נשמה עמוק. ״התינוק…״
״התינוק בסדר. שניכם תהיו בסדר.״
מיה הגניבה מבט לתיק האישי שלידה, ואז חזרה אליו. ״קראת.״
״כן.״
״יואב,״ היא התאמצה לדבר, כל מילה עלתה לה במאמץ, ״הם אמרו לי שאתה לא רוצה את זה. ש… ששלחת אותם.״
״מי אמר?״ הוא שאל, אף על פי שכבר ידע את התשובה.
״רון. הוא בא אליי שבוע אחרי שחתמנו. סיפר שאתה עוזב את הארץ, שאתה לא רוצה קשר. הוא עזר לי. אירגן את הבדיקות, נתן כסף. אמר שאין צורך לערב אותך.״
יואב הרגיש את הדם רותח. ״הוא אמר לך לא לספר לי?״
״הוא אמר שזה מה שאתה רוצה.״
יואב קם. הוא היה צריך לצאת לרגע, לנשום, אבל מיה תפסה אותו בשרוול. ״אז לא שלחת אותו?״
״מיה,״ הוא התכופף מעליה, ״גירשתי אותך כי רדפו אותי. אנשים שרצו להגיע אליי דרכך. המרחק היה אמור לשמור עלייך.״
מיה עצמה עיניים. דמעה זלגה מהזווית.
ואז המוניטור צפצף חזק יותר. יואב ראה את הקו הירוק מאבד את הקצב, מתחיל לזגזג, והאזעקה הקטנה שעל המסך הפכה פתאום לצליל מחריש אוזניים. ד״ר ליאל התפרצה לחדר.
״תוציאו אותו,״ פקדה על האחיות.
יואב מצא את עצמו במסדרון, שתי אחיות חוסמות אותו, והדלת נטרקה מולו. הוא שמע צעקות, הוראות מהירות, צפצופים. הכל נמשך חמש דקות. חמש דקות שבהן הוא לא זז.
כשד״ר ליאל יצאה, הפנים שלה היו רציניים. ״היא התייצבה. אבל אנחנו חייבים לדעת — מי האיש שטיפל בה עד עכשיו?״
״למה?״
״בדקנו את החומרים שהיו בתיק האישי שלה. מישהו נתן לה מרשמים מזויפים. תוספי תזונה שלא מתאימים להיריון. אחד מהם כמעט גרם לה להפלה לפני חודש.״
יואב הרגיש איך הכול מתחבר. הכסף שרון ביקש, הסירוב, הגירושים. רון לא ניסה לעזור למיה, הוא ניסה לגרום לה לאבד את התינוק. לאט, בלי שאיש ישים לב. ואז, כשזה לא עבד, גרם לה להגיע לאשפוז.
הוא שלף את הטלפון, חייג לאיתן. ״איפה רון?״
״בדירה שלו בבת גלים.״
״תביא אותו. אליי. עכשיו.״
״יואב,״ איתן עצר רגע, ״יש עוד משהו.״
״מה?״
״לרון יש טלפון שני. מצאנו אותו. הוא בתקשורת עם החבר׳ה מתל אביב. אלה שרצו להגיע אלייך דרך מיה מלכתחילה.״
יואב סגר את העיניים. התמונה הושלמה. רון לא רק בגד, הוא חתם על חוזה עם האויב ועשה את זה דרך האישה שיואב אהב. מרחק של תשעים ושלושה ימים, והכול קרס אל תוך לילה אחד. השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר. המוניטור מאחורי הדלת צפצף חלש, ויואב עמד במסדרון הלבן, ידיו באגרופים.
—
הגשם הפסיק מעט לפני הזריחה. יואב ישב על ספסל מתכת מחוץ לחדר 347, המרפקים על הברכיים, כפות הידיים שלובות. איתן התקשר ואמר שרון נמצא בדרך, שהחבר׳ה שלו באים. יואב לא זז.
בשש בבוקר ד״ר ליאל יצאה שוב. היא חייכה חיוך קטן. ״היא עברה את הלילה. העובר עדיין יציב. היא מבקשת לראות אותך.״
יואב נכנס. מיה ישבה במיטה, הכרית תומכת בגב שלה. צבע חזר מעט ללחייה. היא החזיקה כוס מים ביד הרועדת, ויואב התיישב לידה בלי מילים.
״אני יודעת עכשיו,״ היא אמרה. ״ד״ר ליאל סיפרה לי על המרשמים.״
״אני אטפל בו.״
״יואב,״ מיה נשמה עמוק, ״אני לא רוצה שתילחם. לא עכשיו.״
״מיה…״
״אני רוצה לגדל את הילד הזה בשקט.״
המילים נחתו בחדר והשתיקו הכול. יואב הביט בה, ואז בבטן שלה, ואז שוב בה. ״את רוצה… לגדל?״
״כן.״
״ביחד?״
מיה חייכה חיוך עייף, אבל כזה. כזה שהיה בו משהו חם. ״בוא נראה קודם שאתה מסוגל להיות בחדר איתי יותר מחמש דקות בלי שמישהו יאבד את ההכרה.״
יואב כמעט צחק. כמעט. הוא לקח את היד שלה, והיא לא משכה אותה בחזרה.
איתן התקשר בדיוק אז. יואב ענה בלי להסיט את המבט ממיה. ״תגיד לי.״
״רון הגיע.״
״אני בא.״
מיה לחצה על ידו. ״בלי אלימות.״
״אני לא מבטיח.״
״יואב.״
״אני אנסה,״ אמר, וקם.
בחניון, ליד הרכב, רון עמד עם איתן ועוד שני אנשים מהצוות. פניו של רון היו לבנות, עיניו מתרוצצות. יואב ניגש אליו, עצר מטר ממנו. ״אתה ניסית להרוג אותה.״
״יואב, אני יכול להסביר…״
״אתה קיבלת כסף. צדדת באנשים שרצו לגמור אותי, וניסית לחסל את ההריון שלה.״
רון התחיל לגמגם, אבל יואב לא הקשיב. הוא ראה את איתן שולף את תיקיית ההוכחות. צילומי מסך, הודעות, הקלטות. החומר כולו.
״יש לך שתי דקות לעלות לרכב,״ אמר יואב בקול שקט. ״אחריהן, החומר הזה יגיע למשטרה.״
״יואב, אני אחיך.״
״בגלל זה אני נותן לך שתי דקות במקום לסגור אותך כאן עכשיו.״
רון עלה לרכב. הדלת נסגרה, המכונית נעלמה ביציאה. איתן הביט ביואב. ״באמת ניתן לו ללכת?״
״כן.״
״ולחבר׳ה שלו?״
״דאגתי,״ אמר יואב, וכבר פנה בחזרה לבית החולים.
הוא חזר לחדר 347. מיה הביטה מהחלון על האור הראשון של הבוקר, האור הרך של חיפה שמטפס מהים. הוא ישב לידה, והשתיקה ביניהם היתה שונה הפעם. מוכרת ורכה.
״חשבתי להגיד לך מזמן,״ אמר לה. ״ש… שהגירושים לא היו מה שרציתי.״
״אני יודעת.״
״את יודעת?״
״לקח לי תשעים ושלושה ימים להבין את זה,״ אמרה מיה. ״אבל כן.״
היא השעינה את הראש על הכתף שלו. המוניטור צפצף. בחוץ, רחוק, הים נצץ באור של בוקר חדש.
