בבוקר ההוא יצאתי לחצר האחורית, ופשוט קפאתי. כל הריצפה הייתה מכוסה ברימונים. מאות. מפורקים, מרוסקים, אחדים ממש נדרסו לתוך האדמה. הרמתי מבט אל העץ – והוא עמד שם כמעט חשוף לגמרי. ענפיו, אתמול עוד היו שמוטי פרי אדום כבד, עכשיו בלטו שבורים וסדוקים לכל עבר. מישהו לא סתם קטף. מישהו נכנס לחצר שלי, ניער את הענפים בכוח, ועקר מהם כל פרי.
לא צעקתי. לא בכיתי. מיד ידעתי מי עשה את זה. כבר חודשים שהוא מאיים. ובמקום לרוץ אליו לצעוק, פשוט חייכתי, נכנסתי הביתה, והתחלתי להכין את הנקמה הכי מושלמת שהוא לא העלה על דעתו. עד השקיעה היה עליו להבין כמה בקפדנות תיעדתי כל רגע.
יונתן, בעלי המנוח, נטע את עץ הרימונים הזה שתים-עשרה שנה קודם לכן. זה היה בסוף הקיץ, חודשיים אחרי שאמרו לנו שהטיפול לא עובד כמו שקיווינו. מעולם לא דיברנו על המילה "סופני". הוא פשוט הגיע הביתה עם שתיל קטן בעציץ, אצבעו על הגבעול הדק, ואמר לי: "בדיוק כאן. תראי איך השמש תופסת את הפינה אחר הצהריים." רציתי להתווכח. הייתי אמורה להכריח אותו לנוח. אבל יונתן ידע להפוך כל רגע בנאלי למקלט קטן של שקט, אפילו כשהכול מסביבנו התפרק. ישבתי על כיסא הגינה, הוא – חלש, אבל בשליטה מלאה – כיוון אותי איפה לחפור. כשסיימנו, הוא לחץ בידו הרועדת על האדמה מסביב לשתיל ואמר: "תני לו זמן. יום אחד הוא עוד יפתיע אותך."
יונתן נפטר ארבעה חודשים אחר כך.
השנתיים הראשונות העץ לא נתן אף פרי. היו ימים שכעסתי עליו. הוא הזכיר לי כל בוקר מה שאיבדתי. ואז, באביב השלישי, התפרץ שטף של פריחה אדומה. באותו סתיו קטפתי שלושים רימונים. כעבור כמה שנים כבר לא הצלחתי להתמודד עם היבול לבד. בישלתי ריבות, הכנתי מיצים, מילאתי שקיות וחילקתי לשכנים. ילדים בחצר האחורית היו מצלצלים בפעמון ומבקשים להכנס לקטוף רימון "בידיים". תמיד הסכמתי. העץ הפך לחלק מהרחוב. אבל בשבילי הוא נשאר אחד הדברים החיים הבודדים שיונתן עוד נגע בהם.
הכול השתנה כשאל השכונה עבר אָמוֹס. תחילת מרץ, ג'יפ שחור חדש לגמרי, משקפי שמש כהים גם כשהשמיים התכסו בעננים. בשבוע הראשון הוא החליף את תיבת הדואר. בשבוע השני עקר את כל השיחים שבחזית ושפך חצץ לבן. בשבוע השלישי דפק אצלי בדלת.
"אני עמוס, השכן החדש," אמר, אבל לא הביט בי, רק הציץ מעבר לכתפי אל תוך החצר האחורית.
"יעל," עניתי. "נעים מאוד."
הוא מלמל, "כן. אני יודע מי את."
משהו באופן שבו אמר את זה גרם לי להקפיא את החיוך. אחר כך הצביע מעבר לגדר.
"אנחנו צריכים לדבר על העץ שלך."
הוא לא ביקש, הוא דרש. העץ, לדבריו, "מזהם" לו את החצר, העלים נושרים אצלו, הרימונים נופלים ומסריחים.
"אני מוכנה לגזום כל ענף שחוצה אליך, ואני מנקה מדי ערב," אמרתי.
"לא רוצה שתגזמי. אני רוצה שהעץ יעוף."
חייכתי. חשבתי שהוא צוחק.
הוא לא צחק.
"זה עץ של בעלי המנוח," אמרתי, וקולי נסדק לרגע.
"הוא מוריד את ערך הנכסים ברחוב."
"לי זה לא משנה."
"לי כן."
הוא התקרב צעד, ועיניו התקשחו. "תעקרי אותו. אחרת לא תאהבי את מה שאעשה."
"זו איום?"
"קחי את זה איך שבא לך. אני הזהרתי."
טרקתי את הדלת. לא יכולתי להאמין. עוד באותו שבוע הזמנתי גוזם מקצועי, קיצצנו את כל מה שבלט לעבר החצר שלו. חשבתי שסגרנו את הסיפור. טעות.
בשבועות הבאים עמוס לא נרגע. התלונן על חרקים, על עכברים, על "ריח של פירות רקובים" – למרות שכל ערב טיאטאתי כל עלה. אחר כך טען שהשורשים יהרסו לו את היסודות. כל פעם שעבדתי בגינה, הרגשתי את המבט שלו חורך אותי מחלון המטבח.
יונתן לימד אותי פעם: "תמיד תסמכי על התחושה שאומרת לך לבדוק את המנעול עוד פעם. גם אם טעית – לפחות תצחקי אחר כך."
אז קניתי מצלמת טבע. הסתרתי אותה בין השיחים, מכוונת בדיוק אל העץ ואל שער הצד.
שלושים שבועות אחרי שהגיע לשכונה, התעוררתי, הצצתי מחלון חדר השינה, והרגליים שלי רעדו. כל החצר הקדמית שלי הייתה זרועה ברימונים. מאות. חלקם סדוקים, חלקם מעוכים באדמה, והעץ – מסכן, עירום, ענפיו שבורים מונחים על הדשא כמו עצמות. רצתי למחשב, הוצאתי את כרטיס הזיכרון מהמצלמה, והפעלתי את ההקלטה.
02:17 לפנות בוקר. עמוס הגיח מהגדר. כפפות עבודה על הידיים, מוט ארוך עם וו מתכת בקצה. הוא תפס ענף, משך בפראות, וכל הרימונים התעופפו לקרקע. אחר כך נכנס פנימה, התחיל לשבור ענפים בידיים, בעט בפירות שהתגלגלו, אסף שברי ענפים לתוך מריצה והעיף בחזרה מעבר לגדר.
צפיתי בסרטון עד הסוף. ואז צפיתי שוב. שמרתי עותק. אחר כך הדפסתי שש תמונות ברורות לגמרי – הפנים שלו, הידיים, המוט, השער שלי. כל תמונה לא השאירה מקום לספק.
לא התקשרתי למשטרה. עדיין לא.
במקום זה קמתי מוקדם, לקחתי לוח עץ גדול מהמחסן, הדבקתי את התמונות, ומתחתן כתבתי באותיות שחורות: "מישהו תוהה מי הרס את עץ הרימונים שבעלי המנוח נטע – הנה התשובה."
ניצבתי את הלוח ממש ליד הגדר, מול המדרכה.
כבר לפני שמונה בבוקר התחילו שכנים לעצור. עוד ועוד מהם הצטופפו, הצביעו, לחשו. עד עשר כולם, אבל כולם, ידעו.
בדיוק אז התפרץ עמוס מדלת ביתו, אדום מזעם. "תורידי את זה מיד!" צעק.
הסתכלתי עליו בשקט. "למה?"
"זאת הוצאת דיבה! אני אתבע אותך!"
בלי לומר מילה נוספת, הוצאתי את הסלולרי שלי. לחצתי על הסרטון. נתתי לו ולרחבת השכנים לראות איך הוא עצמו מרסק לי את העץ של יונתן, דקה אחרי דקה.
עמוס החוויר. השפיל מבט. השכנים עמדו מסביב, אף אחד לא אמר מילה. כעבור שלוש דקות הגיע ניידת משטרה. חייגתי אליהם עוד לפני שהוצאתי את הלוח. מסרתי את הסרטון, הגשתי עדות, שלושה שכנים אישרו ששמעו אותו מאיים ש"יסיים עם העץ הזה אחת ולתמיד".
התביעה לא איחרה לבוא. חודש לאחר מכן הוא הורשע. חויב לפצות אותי על מלוא הנזק, לשאת בעלות שיקום העץ, ובנוסף – נגזר עליו לנטוע בעצמו שלושה עצי פרי חדשים בחצרות ציבוריות, במימונו.
עץ הרימונים שרד. בשנה שאחרי הוא נתן רק מעט פירות, קטנים ומעט עקומים, אבל הוא חי. לפעמים, בבוקר שקט, אני עומדת מולו, מעבירה אצבע על הגזע, ונזכרת איך יונתן שם עליו את כף ידו הרעועה.
"תני לו זמן," הוא אמר אז. "עוד יפתיע אותך."
ונראה לי שדווקא השנה, מבעד לעלים החדשים, התחלתי לראות שוב את הניצנים.
