הנקמה של השביעייה

הנביחה של צ'יף

הם חיכו לו ליד השער האחורי, איפה שהגדר פרוצה והפחים עולים על גדותיהם. יונתן ראה אותם מיד — שבעה זוגות עיניים שעקבו אחריו כמו תנים. הוא ניסה להאיץ את הצעד, אבל איתן חסם לו את הדרך.

"תגיד, אתה חירש או סתם טיפש?" איתן ירק את המלים בזמן שחבריו סוגרים עליו מכל הכיוונים. "שבוע שאנחנו מחכים לך פה."

הלב של יונתן הלם בפראות, אבל הוא הרים את הראש. "אני לא מפחד מכם יותר."

הם צחקו. הצחוק הזה היה מוכר לו, הצחוק של השביעייה. מאז שעבר לבית הספר החדש בתחילת כיתה ו׳, החיים שלו התחלקו ללפני ואחרי. אמא שלו קיבלה עבודה כמנהלת חשבונות בחברת הייטק בהרצליה, והם עזבו את הצפון ועברו לדירה קטנה בפתח תקווה. "יהיה לנו טוב," היא הבטיחה. יונתן לא היה בטוח.

השכונה הישנה בפתח תקווה, עם הבניינים בני שלושים השנה והפח הירוק שתמיד נוזל, הרגישה לו זרה. בבית הספר "השבעה" — כך קראו להם כולם — סימנו אותו כבר ביום הראשון. המשקפיים העבים, התיק המסודר, השקט הזה שאמא שלו קראה לו "ביישנות מתוקה" והם קראו לו חולשה.

הם התחילו בקטן. הערה על הנעליים. זריקת תיק לפח. אחר כך זה הפך למכות אחרי הלימודים, כשהוא ניסה להתחמק דרך החצר האחורית. הוא ניסה לדבר עם אמא. היא הקשיבה חצי אוזן, עייפה מעשר שעות במשרד. "תעמוד על שלך," אמרה ולא הביטה בו.

אבל איך עומדים על שלך כשאתה לבד?

ההצלה הגיעה דווקא מאחורי מגרש הגרוטאות, במקום שאף אחד לא התקרב אליו. יונתן גילה אותו בטעות כשקיצר דרך הביתה. כלב חום-בהיר, רזה, עם צלעות שבלטו כמו קסילופון, ישב ליד גדר חלודה וליקק קופסת טונה ישנה. לידו, על מזרן בלוי, כרעה כלבה שחורה גדולה, עיניה עוקבות אחרי יונתן בחשדנות.

הוא כרע, הניח את התיק על הקרקע ושלף את חצי הסנדביץ׳ שנשאר מההפסקה. "בוא," אמר בקול נמוך. "אני לא אכאב לך."

הגור התקרב ראשון. כשהוא לקח את הסנדביץ׳, יונתן הרגיש חמימות מתפשטת בחזה, לראשונה מאז המעבר. הוא קרא לו בראון. הכלבה השחורה — זאת הייתה סבתא, הוא גילה אחר כך — התרגלה אליו בהדרגה. במשך שבועיים הוא היה בא כל יום אחרי הלימודים, מביא שאריות מהבית, יושב על האדמה ומדבר עם הכלבים. הם הקשיבו טוב יותר מכל אדם שהכיר.

אחרי שבוע הוא גילה שמישהו גר שם. דוד, שומר מבוגר שהתגורר בקראוון חלוד, יצא אליו באחד הערבים ושאל מה הוא עושה בשטח שלו. יונתן נבהל. הוא גמגם משהו על הכלבים.

"שלי קוראים להם סבתא וצ'יף," אמר דוד בקול צרוד. "אבל בראון זה שם לא רע."

יונתן השפיל מבט לגור. "צ'יף," מלמל. הגור מיד נפנה אליו, זנבו חבט באוויר. יונתן גירד מאחורי אוזנו. "אה, אז ככה קוראים לך באמת." ומאז, עבורו, הוא היה צ'יף.

הם התחברו. דוד היה אלמן שגר לבדו, הבן שלו גר באוסטרליה ולא התקשר אף פעם. הוא סיפר ליונתן על הים שהוא אוהב, על הדייג שהיה עושה בנעוריו, על המנגל שהיה מכין לחברים ביום העצמאות. יונתן סיפר לו על אבא שנעלם לפני שלוש שנים. דוד הקשיב. באמת הקשיב.

כשיונתן סיפר לו על "השביעייה", דוד הניח יד על כתפו. "אתה יודע למה כלבים נובחים הכי חזק?" שאל. יונתן הניד בראשו. "כי זאת ההגנה היחידה שלהם. מי שבאמת חזק — לא צריך לצעוק."

הסוף הגיע ביום שלישי, סוף נובמבר, כשיונתן חזר מבית הספר. הוא ראה אותם ממרחק — את איתן והשביעייה שלו, עומדים ליד הקראוון. איתן החזיק מקל בידו, וסבתא נבחה עליו. צ'יף עמד מאחוריה, רועד.

יונתן רץ.

"עזוב אותה!" הוא צעק.

איתן הסתובב. "אה, הנה בעל הבית. באת להציל את הכלבה המסריחה שלך?"

הוא לא ידע מה קרה אחר כך. דוד יצא מהקראוון והתחיל לצעוק, משהו על משטרה ועל הורים. יונתן זוכר רק את צ'יף — הגור הקטן והרזה — שפתאום זינק קדימה. לא לנשוך. רק לעמוד בין יונתן לאיתן. לנבוח. לנבוח כאילו הוא כלב השמירה הכי גדול בעולם.

איתן נסוג צעד אחד. המקל נשמט מידו. לרגע עמד קפוא, עיניו נעות מדוד אל הגור שהזדקף מולו. הוא לא אמר דבר. פשוט הסתובב והלך, והחבורה אחריו.

המשטרה הגיעה כעבור חצי שעה. יונתן לא ידע מי התקשר — אולי אחד השכנים, אולי דוד. השוטר רשם משהו, דיבר עם איתן, דיבר עם דוד. "הכלבים לא מסוכנים," אמר דוד. "הם שמרו על הילד."

אמא של יונתן הגיעה אחרי העבודה. היא ראתה אותו יושב על האדמה, צ׳יף על ברכיו, ודמעות בעיניה. "אני מצטערת," היא אמרה. "אני מצטערת שלא הקשבתי."

יונתן לא ענה מיד. הוא ליטף את האוזניים של צ'יף, הרגיש את הלב הקטן פועם בתוך החזה. "אפשר לקחת אותו הביתה?" שאל.

היא הביטה בדוד. דוד הביט ביונתן. "סבתא ואני נישאר כאן," אמר דוד. "אבל מישהו צריך לשמור עליך."

שבוע אחר כך צ׳יף ישן על המיטה של יונתן. אמא קנתה קערה חדשה, רצועה, שק אוכל במאה שקל. ביום שישי הראשון עם צ׳יף, כשאמא הכינה מרק תימני והריח מילא את הבית, היא אמרה: "הזמנתי את דוד לארוחת ערב."

דוד הגיע עם סבתא ועם בקבוק יין. השולחן, לראשונה מאז המעבר, היה מלא.

השביעייה? יונתן עבר בית ספר אחרי חופשת החנוכה. לפני שהוא עזב, איתן עצר אותו במסדרון. "תגיד," שאל איתן, והפעם בלי הצחוק המוכר, "מאיפה השגת כלב כזה?"

יונתן הביט בו. "מצאתי." והוא הלך.

צ׳יף חיכה לו בכניסה, מכשכש בזנבו. באותו לילה, כשהבית שקע, יונתן שכב במיטה, צ׳יף מכורבל ליד ירכו. האור היחיד הגיע מפנס רחוב, חוצה את התריס דרך חריץ. יונתן שמע את נשימותיו הקטנות של הגור, הרגיש מבעד לשמיכה את פעימות לבו. בחוץ טיפטף גשם קל. על הכרית, ליד פניו, מונחת כפה קטנה.