השעה הייתה עשר וחצי בלילה, והמטבח בבית הישן ברחוב יהודה הלוי בתל אביב כבר היה אמור להיות נקי. אבל שלומי עמד מעל שקיות הקניות, פשפש בקבלות הארוכות, ושפתיו התהדקו בכל פעם שמצא משהו שלא נראה לו.
"שוב קנית גבינת עיזים, יעל? ביקשתי שתסתכלי על מחירים, לא שתזרקי כסף לפח," הוא מלמל, הפנה אליה את הגב כשהוא מכניס קוטג' למקרר. "אני לא מבין מה קשה."
יעל עמדה ליד הכיריים, ערבבה אורז עם ירקות ולא ענתה מיד. היא ספרה עד שש, נשמה, והניחה את הכף. "שלומי, זאת גבינה שעלתה שמונה שקלים יותר מזו שאתה קונה. היא לא תמוטט אותנו. חוץ מזה, רון אוהב אותה, ואני מוכנה לשלם את השמונה שקלים האלה מהמשכורת שלי."
"מהמשכורת שלך," שלומי פלט צחוק קצר, "שתיהן יוצאות מאותו חשבון. חשבתי שסיכמנו – בתקופה הזאת חוסכים. יש לי לחץ בעבודה, הלקוחות לא משלמים, הבוס זרק רמזים על קיצוצים."
יעל הכירה את הנאום. שישה חודשים של לחץ בעבודה, שישה חודשים שבהם כל שטר של חמישים שקל הפך לסיפור. היא דחפה את שיערה לאחור. "אז תגיד, מה עם הקייטנה של רון? נשארו עוד שבועיים, ואני צריכה להעביר להם עוד 1,500 שקל. העברת לי את החלק שלך?"
שלומי קפא. הוא החזיק בידו צנצנת טחינה, והניח אותה על השיש בקול חד. "רון? קייטנה? על מה את מדברת? 4,500 שקל בשביל שבועיים? זה לא קורה. הוא ייסע לסבתא בקיבוץ, יעזור לה במטע האבוקדו, ילמד מה זאת עבודה קשה. זה בחינם."
"שלומי," היא ניסתה לשמור על קור רוח, "זה מחנה שיט וצלילה באילת. הוא חיכה לזה חצי שנה. הבטחנו. אמוּ שלי לא צריכה אותו כדי לאסוף אבוקדו, היא צריכה מנוחה."
"היא תבין. גם רון יבין. אבא שלו בתקופה לחוצה," שלומי חתך את האוויר בידו. "זה סגור. תבטלי את הקייטנה."
הוא נכנס למקלחת בלי להוסיף מילה. הטלפון שלו, ששכח על שולחן המטבח, רטט. יעל בכלל לא התכוונה להציץ, אבל המסך נדלק, וההתראה קפצה בשלמותה: "שלום שלומי, ההזמנה אושרה. האיים המלדיביים, מלון יוקרה 5 כוכבים. יוצאים ב-15.06. אורחים: שלומי, מיכל, 2 ילדים. התשלום בסך 48,000 שקל הושלם. תיהנו!"
היא קראה את ההודעה פעמיים. 48,000 שקל. מיכל. זאת הגרושה שלו. הילדים שלו מהנישואים הקודמים. היא פתחה את אפליקציית הבנק בטלפון שלו – הסיסמה הייתה שנת הלידה שלו, מעולם לא טרח להחליף – וראתה את העברת הכסף. ראתה גם העברות חודשיות: "למיכל – 800 שקל למספרה", "לילדים – 600 שקל לקניון". סכומים שכמוהם היא התחננה כדי לקנות לרון נעלי ספורט.
כששלומי יצא מהמקלחת, פרוע ורטוב, היא ישבה ליד השולחן. הטלפון שלו היה מונח מולה.
"תגיד," היא אמרה בשקט ששרף, "הילדים שלך ממיכל טסים למלדיבים, ורון ייסע לסבתא לאסוף אבוקדו?"
שלומי החוויר. הוא תפס את הטלפון, עיניו רצות על המסך. "זה… זה ספאם, זה האקרים, לא הזמנתי כלום."
"שלומי, הייתי בבנק. 48,000 שקל. ויש לך העברות קבועות למיכל. אין לך טיפת בושה? אתה גומר את החשבון על טיול יוקרה לגרושה, ולי אתה אומר שאין 1,500 שקל לבן שלך?"
הוא התחלף מולה. התירוץ קרס, ובמקומו עלתה התנצחות. "כן! שילמתי! מה, תהרגי אותי? זה הכסף שלי! הרווחתי אותו! מגיע לילדים שלי מפעם לנסוע לחו"ל, לעשות משהו מיוחד. אבא שלהם עזב את הבית, אני חייב להם פיצוי!"
"פיצוי?" יעל קמה, קולה עלה. "רון לא צריך פיצוי? רון לא צריך חופש? במקום זה הוא יילך לסחוב ארגזים?"
"לרון יש אותי! יש לו אבא כל יום! הילדים ההם גדלים בלעדיי! אז אני נותן להם משהו," שלומי צעק, סטירה לאוויר. "זה לא עניינך!"
"העניין שלי," היא אמרה, "זה שאתה שקרן. אתה משקר לי חצי שנה. אתה חוסך על חשבוני ונותן לגרושה שלך טיסת פאר. אני לא משרתת פה. צא מהבית. עכשיו."
הוא ניסה לצחוק. "את מגרשת אותי? זאת הדירה שלי!"
"הדירה שלי, שלומי. קניתי אותה לפני הנישואים. שלך פה רק מברשת השיניים. צא."
היא פתחה את ארון הבגדים, שלפה חולצות, מכנסיים, מגבות, וזרקה לעבר דלת הכניסה. הוא ניסה לעצור אותה, אבל היא התחמקה. "קח את התיק וסע למיכל. היא מחכה לך. אולי היא תעריך שהבאת איתך מזוודה."
שלומי, פנים אדומות, מילא תיק בסערת רגשות. "טוב! אלך! חבל שלא הבנתי קודם כמה את קטנה. מיכל היא אישה נורמלית, שלא עושה עניין מכל שקל. היא יודעת להעריך גבר. אתם תישארו פה עם המריבה שלכם על גבינה."
הוא טרק את הדלת. במדרגות שרר שקט, וריח של אקונומיקה. שכן הוציא כלב לטיול, הכלב הסתכל על שלומי בתימהון. שלומי ירד במדרגות, שרק לעצמו. הוא לא הרגיש מובס. ההפך – שחרור. עכשיו הוא ייסע למיכל, יפתיע אותה, יגיד שעזב את יעל. היא תבין. היא תקבל אותו בזרועות פתוחות. הם יטוסו למלדיבים, יאחדו את המשפחה הישנה. כל החלום הזה היה מונח בכיסו, על כרטיס טיסה דיגיטלי.
הנסיעה לדירתה בקומה הרביעית בבת ים ארכה חצי שעה. שלומי חנה על המדרכה, תפס את התיק ועלה במעלית הרעועה. בכניסה לבניין היה תלוי שלט ללוח מודעות: "מחפשים שותפה לדירה, 2,200 שקל". הוא חייך לעצמו – עוד מעט לא יצטרך את המודעות האלה.
הוא צלצל בפעמון. הדלת נפתחה. מיכל עמדה שם, במכנסי טרנינג אפורים, מסיכת פנים ירוקה על פניה. היא החזיקה מברשת שיניים חשמלית. "שלומי? מה אתה עושה פה? אמרתי לך שהטיסה עוד שלושה ימים."
"מיכלוש, עזבתי אותה," הוא התנשף, "באתי לגור איתך. נחזור להיות משפחה. עשיתי את זה בשבילנו. עזבתי את יעל, באתי עם הדברים. אנחנו טסים למלדיבים, חוזרים מאושרים."
מיכל משכה בכתפיה. "וואלה? חשבתי ששילמת על הטיול כי הגיע לילדים. לא ידעתי שקנית גם כרטיס לחיים שלי."
שלומי חש בדקירה. "אבל… התכוונתי… תמיד דיברנו שאולי נחזור. השקעתי בזה 48,000 שקל!"
"השקעת," היא אמרה, "וזה יפה. אבל זה לא אומר שאתה עובר לגור אצלי. יש לי מישהו. קוראים לו עופר. הוא גם טס איתנו. הוא קנה כרטיס משלו. אתה תהיה בחדר נפרד. אתה הרי אבא של הילדים, אז תהנה מהבריכה, תשתה קוקטיילים. אבל אל תבלבל לי את החיים."
הוא הרגיש שהרצפה נשמטת. "איזה עופר? שילמתי הון! גירשתי את עצמי מהבית! אין לי לאן לחזור!"
"זאת הבעיה שלך," היא השיבה, "תשכור חדר. תחזור ליעל, אם היא עוד מוכנה לשמוע ממך. אבל דע לך: הטיסה לא ניתנת לביטול. בדקתי. אז שתוק ותבוא, או שתישאר פה על הספה. לילה טוב, ספונסר."
הדלת נסגרה. המנעול ננעל. שלומי עמד במסדרון האפלולי, ליד דלתה של מיכל. הוא שמע צחוק מבפנים – צחוק של מיכל, ואז קול גברי. עופר, מן הסתם. הוא שקע על התיק, מניח ידיו על ראשו.
הטלפון צפצף. התראה מהבנק: "חויבת בכרטיסך עמלת ערוץ ישיר. יתרה נוכחית: 14.90 ש"ח."
בחוץ נשמע צופר מכונית. שלט רחוב הבהב בכתום. שלומי הביט בתקרה ושאל את עצמו אם מלון פאר במלדיבים מאפשר לישון בלובי.
