תבינו, תמיד צחקתי מהדרמות הזולות בסרטים — האישה מנופפת במטפחת, האיש הולך עם הצעירה, והיא אורזת מזוודה קטנה ובורחת אל השקיעה ומשאירה להם הכול. למה? למה שאישה מבוגרת ומסודרת תממן את האושר של מי שבגד בה? כשהסיפור הזה נחת עליי, ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות.
ביום חמישי אחד, שעת צהריים מאוחרת, איתן עמד באמצע הסלון. דירת הפנטהאוז הקטנה שלנו בהרצליה פיתוח — נוף לים, מרפסת שמש, ריצוף עץ אלון שהזמנתי ממפעל בגליל. הוא לבש חליפה, למרות החום של סוף יולי, ונראה כמו מנהל מכירות בתחילת מצגת. ״ליאת,״ התחיל, והאצבעות שלו החליקו על כפתור החליפה, ״בואי נדבר כמו מבוגרים. הכרתי מישהי. יעל. שלושים ושלוש. היא מבינה אותי ברמה אחרת.״
לגמתי מהקפה שלי — אספרסו קצר ממכונה שקניתי בארבעת אלפים שקל. הנחתי את הספל על השולחן הנמוך, גם הוא שלי, וחיכיתי. לא היו דמעות, לא צעקות. פשוט בהיתי בזווית הקיר שמאחוריו, בדיוק ליד נקודת החשמל שהעביר החשמלאי שלי.
איתן פירש את השקט שלי ככניעה. ״הדירה, כמו שאת יודעת, נרכשה לפני הנישואים. היא שלי. אני לא אעיף אותך באמצע הלילה — קחי את סוף השבוע. תיארזי את הבגדים, האיפור, התמונות האישיות. אמא שלי תבוא מחר להשגיח, רק ליתר ביטחון.״
״למה להשגיח?״ שאלתי, והקול שלי נשמע אפילו לי כמו מזגן ישן שמתחיל לעבוד — אדיש ונטול הפתעות.
״שלא ייעלמו דברים מהדירה בטעות. המטבח, הספה, השידה בחדר השינה. יעל ראתה תמונות ומאוד התחברה. הטכניקה המובנית נשארת — מדיח הכלים, התנור, המזגנים. הכול חלק מהנכס.״
הבטתי בשטיח הפרסי מתחת לרגליו. עלה לי שמונה־עשר אלף שקל בחנות ביפו לפני חמש שנים. איתן קרא לו אז ״סמרטוט ישן״. עכשיו הוא הפך ל״חלק מהנכס״. טוב.
״ברור,״ אמרתי, ״אקח רק את מה ששלי.״
הוא סימן באוויר איזו נקודה דמיונית, כמו סימן וי הפוך, והלך לארוז תיק לסוף השבוע בצפון עם יעל.
אני וליאת הכרנו לפני חמש־עשרה שנה. אני מעצבת פנים, הוא עבד בהייטק עם אופציות ומניות שמעולם לא הבשילו. כשעברתי לגור אצלו, הדירה הזאת הייתה קופסת בטון עם חלונות חשופים וריח של טיח טרי. איתן ישב על מזרן יחיד בסלון ואמר: ״העיקר השטח, לא?״ ואני, מטומטמת מאוהבת, הסכמתי.
במשך שלוש שנים מימנתי כל מסמר. את המטבח האיטלקי עם החזיתות בצבע שמנת, את משטח השיש, את התנור והמדיח. את הרצפה — אלון טבעי, לא למינציה. את הנברשות והסוללות, את הווילונות שנתפרו אצל תופרת ותיקה ברחוב אלנבי. השידה העתיקה, שקניתי אצל סוחר ערבי בעכו, הייתה אהבת חיי. איתן צחק: ״כסף על גרוטאות.״ ויעל, מסתבר, ראתה בה ״סטייל כפרי״.
שישי בבוקר הטלפון צלצל. זאת הייתה עליזה, אמו של איתן. ״ליאת, אני לא מרגישה טוב… הלחץ דם קפץ, אני מזמינה מד״א… אני לא אוכל לבוא היום.״ הקול שלה רעד. שמעתי ברקע סירנה של אמבולנס. עניתי בנימוס, איחלתי בריאות, וניתקתי. אחר כך התקשרתי לקבלן ההובלה שסגרתי איתו עוד ביום חמישי בלילה.
בצהריים חנו ליד הבניין שתי משאיות קטנות וצוות של חמישה פועלים, חשמלאי אחד ונגר. השכנים הוציאו ראש מהחלונות, הכלבה של השכן מקומה שלוש, בוני הביגלית, נבחה. עצרתי רגע ליד התיבת דואר, שלפתי מהאוטו שקית במבה וזרקתי לה. הבוקר היה לח, ריח של ים מעורב באספלט.
הבריגדיר, בחור חסון בשם דימה, בחן את הדירה ושרק. ״הכול?״
״הכול,״ אמרתי. ״תתחילו מהמטבח. תורידו חזיתות, תפרקו תאורה. מזגנים קודם כול — שלא יישאר אוויר קר לאורחים.״
העבודה נמשכה כל השבת. לא שמרתי שבת, ואיתן היה בצימרים עם יעל ליד ראש פינה, מנותק. הרעש של המברגות מילא את החדר. תוך שעה המטבח נראה כמו פצע פתוח — צינורות מים בולטים, חוטי חשמל תלויים. החשמלאי, בחור שקט, פירק את המזגן בסלון ואמר: ״אולי תשאירי לפחות אחד?״
״לא,״ עניתי. ״הקיץ הזה ילמד אותם להזיע.״
הספה, השטיח, מיטת הקינג סייז שקניתי במבצע בכביש חמישה — הכול נארז בניילון פצפצים ויצא החוצה. הקירות הפכו חיוורים. רק פה ושם דיבלים זעירים סימנו איפה פעם תלתה תמונה.
בלילה, כשהפועלים יצאו להפסקה, ישבתי על הרצפה בסלון. החלון היה פתוח, והרוח מהים נכנסה פנימה. חשבתי על איתן, על הפעמים שאמר ״תשקיעי, זה גם הבית שלך.״ המילים שלו, מסתבר, היו כמו הבית עצמו — ריקות.
למחרת הגיעה המשאית הגדולה יותר. הספה והשידה לא נכנסו בפעימה הראשונה, דימה הזיע וניגב את המצח. ״גברת ליאת, נשאר השולחן מאוכל והשרפרף. שניהם לא נכנסים. להזמין רכב נוסף?״
הסתכלתי על הרהיטים העלובים האלה — שאריות מרווקותו של איתן, למינציה זולה וכתמי קפה של בוקר. ״תשאירו,״ אמרתי. ״זאת המתנה שלי לזוג המאושר. שיפתחו דף חדש.״
הנחתי את המפתחות על משטח השולחן. הטלפון שלי רטט — איתן שלח הודעה: ״יום שני בבוקר אנחנו נכנסים. שהכול יהיה נקי.״ חייכתי לעצמי, לא מהסוג שנכנס לעיניים, וסגרתי את הדלת.
יום שני, שמונה בבוקר. השמיים מעל הרצליה היו תכולים ומזיעים. אני כבר הייתי אצל אמא שלי ברעננה, על המרפסת, כוס נענע ביד, בוהה בעצי האקליפטוס. הטלפון צלצל.
איתן. לחצתי על רמקול.
״מה עשית?!״ הקול שלו נשמע כמו שריקה של קומקום. ״איפה הכול? איפה המטבח? המזגנים?!״
שמעתי ברקע צעדים חדים — עקבים של יעל, חובטות על הרצפה החשופה. ואז קולה: ״איתן, אין פה כלום! אין אפילו וילון! איך אפשר לחיות פה?״
איתן חזר לטלפון, נושף בכבדות: ״החזירי הכול מיד! זו גניבה!״
לגמתי מהנענע. ״לא גנבתי כלום, איתן. לקחתי את מה ששלי. כמו שסיכמנו.״
״אבל… אבל…״
״אבל אתה חשבת שמה ששלי יהפוך לשלך בקסם? חשבת שהכסף שלי, הטעם שלי והזמן שלי יישארו אצלך כדי שיעל תוכל לשתות קפה מהמכונה שלי? תקשיב טוב,״ והורדתי את הקול, ״הדירה שלך — קירות בטון. בדיוק כמו ביום שנכנסתי אליה. שולחן ושרפרף חיכיתי לך. שיהיה לך בתאבון.״
ניתקתי.
אחרי שעה קיבלתי צילום מסך מהווטסאפ — יעל העלתה סטורי ובו תמונה של הדירה הריקה, עם הכיתוב: ״אהבה זה לא מספיק, מסתבר.״ איתן לא נראה בשום מקום.
אני יושבת עכשיו במשרד החדש שלי, קומה שנייה, מול תחנת הרכבת. החוזה לשכירות נחתם, המשאיות רוקנו את התכולה למחסן מסודר, ועוד חודש אתחיל לשפץ דירה משל עצמי. בוני הביגלית, אגב, באה לבקר אותי ברעננה — מסתבר שהשכנים עברו דירה ונתנו אותה לאימוץ. היא ישנה למרגלות הספה החדשה.
הדבר היחיד שבאמת השארתי לאיתן, חוץ מהשולחן, היה צנצנת חומוס במקרר. החומוס, דרך אגב, היה שלי. לא יודעת למה השארתי. אולי כדי שיהיה לו מה לאכול כשהוא יחפש קירות לבכות עליהם.
