הנעליים שלו חרקו על החצץ. נועם צעד צמוד לקיר בית הספר, ראש מושפל, מנסה להיעלם בין הצללים של שעת הצהריים. זה לא עזר.
– לאן אתה חושב שאתה הולך, גמד? – הקול של ליעד נשמע מאחוריו, נוטף רעל. – יש לנו עוד עניין לא סגור מההפסקה.
נועם לא עצר. הוא הגביר מעט את הקצב, ידו אוחזת ברצועת התיק כאילו היא יכולה להצילו. הלב הלם בחזהו. חודש שלם עבר מאז שעברו לנתניה, חמישה ימים בתיכון אילנות החדש, וחמישה ימים של סיוט.
– שמעת אותי? – היד של ליעד נחתה על כתפו, מסובבת אותו. מאחוריו עמדו עוד שלושה. החבורה כולה. – אמרתי לך שאתה לא יוצא מכאן בלי לתת לי את שיעורי הבית במתמטיקה.
נועם הרים אליו מבט. הגרון שלו התייבש. ליעד חטף את התיק מידו, פתח אותו, ובתוך רגע מחברת החשבון הייתה באוויר. דפים קרועים התעופפו ברוח נובמבר, נוחתים על חול צהבהב ליד שער בית הספר.
– אופס. עכשיו תצטרך להסביר למורה למה אין לך שיעורי בית. – החבורה התפזרה בצחוק רם, מותירה אותו לבד.
נועם כרע, אסף דף אחר דף. אור השמש הכבד של נתניה דבק בעורפו. בדרך הביתה, ברחוב הרצל, הוא שמע מוכר פלאפל צועק "שלוש מנות בעשרים שקל", ורצה רק לשתוק.
אמא מיכל מצאה עבודה כחשבת שכר באזור התעשייה פולג, וחזרה כל ערב מרוטה, מבטיחה שהכול ישתפר. בערב, כשראתה אותו, היא הבחינה מיד במשהו – אבל לא במכנסיים שהתלכלכו בחול, אלא בזוג המשקפיים שהניחה על שולחן המטבח, עדשות שבורות ומסגרת מעוקמת.
– שוב? – היא מזגה לעצמה כוס מים, הזרת שלה הקישה על השיש. – אני לא מאמינה, נועם. מה קרה?
– החלקתי, – הוא מלמל.
– החלקת. ואיפה המשקפיים? – הקול שלה עלה. – אתה יודע כמה כסף אני משלמת על כל זוג? חמש מאות שקל, נועם. אני לא ישנה בלילה, עובדת שעות נוספות, ואתה לא מסוגל לשמור על חפצים?
נועם בלע רוק. רצה להגיד שהם תפסו אותו, שזרקו את התיק, שהכול קרה כל כך מהר. אבל משפט ישן שלה צף בזיכרון: "אבא שלך תמיד היה חלש. גם הוא לא ידע לעמוד על שלו, ולך יש בדיוק אותו אופי". על אבא – על יריב – אמא הפסיקה לדבר כמעט לגמרי. הוא נסע לעבוד בחו"ל, הפסיק להתקשר. נועם ראה את השריטה על הלחי במראה, אבל לא אמר מילה. ציפורניו ננעצו בכף ידו.
הוא התנצל. אמא משכה בכתפיה והלכה לישון.
למחרת, אחרי הלימודים, נועם לא הלך ישר הביתה. הוא פנה שמאלה לכיוון המגרש הריק מאחורי המרכז המסחרי הישן, איפה שפעם עמד לקום קניון ונשארה רק שלד בטון צבוע גרפיטי. בקרוואן השמירה ההרוס גר זקן, הוא ידע. הילדים דיברו על "המשוגע עם הכלבים". אבל נועם נמשך למקום דווקא בגלל מה שראה שם: גור כתמתם-בהיר מתרוצץ, ומאחוריו, בצללים, עמדו שלושה כלבים בוגרים, מתבוננים. להקה קטנה. הגור כשכש בזנבו כל כך מהר עד שכמעט עף.
הוא הגיע שוב. הגור היה שם. נועם כרע, הוציא מהתיק חתיכת חלה עם שוקולד שהכין בהסתר, והגיש. הגור ליקק אותה בתוך שנייה אחת, ואז ליקק את אצבעותיו.
– איזה יופי אתה, – נועם גירד מאחורי אוזנו הרכה. – אתה לבד?
קול נביחה עמוק נשמע מתוך שלד הבניין. כלבה שחורה, גדולה, יצאה מן הצללים והתייצבה. נועם קפא. הגור רץ אליה, נובח בשמחה. הכלבה השחורה התקרבה, רחרחה את האוויר, וכשהרגישה את ריח השוקולד – נשכבה לרגליו.
– לא אכפת לי איך קוראים לך, – נועם דיבר, קולו נמוך. – את אמא שלו, נכון? אני אקרא לך נורית, ואותו… בוני.
כך זה התחיל. בכל יום, נועם היה מגרד שאריות אוכל, מוותר על ארוחת הצהריים שלו, ומגיע למגרש. פניו הלבינו מעט מיום ליום, הבטן קרקרה אבל מול הלשון של בוני הוא שכח. רק לפעמים ראה נקודות שחורות מרחפות, אבל הוא היה רץ. בוני קפץ עליו, נורית ליקקה את ידו. שם, בין ההריסות, הוא הרגיש בטוח.
ביום השלישי, הזקן יצא מהקרוואן. עיניו הצהובות בחנו אותו, אבל קולו היה חזק.
– מי אתה, ילד? זה שטח פרטי.
נועם נרתע. – אני… באתי רק לראות את הכלבים.
הזקן בחן אותו ארוכות. נורית התחככה ברגלו.
– תראה, – אמר הזקן, – הכלבה שלי לא מתקרבת לאף אחד. אם היא אוהבת אותך, כנראה שאתה בסדר. קוראים לי אברהם.
השניים ישבו על ספסל ברזל. אברהם סיפר על חייו – בן יחיד שנהרג בתאונת דרכים, אישה שהלכה לעולמה, ובדידות רבת שנים. נועם סיפר על ליעד, על אבא ששותק, ועל אמא שרואה רק חפצים. בוני קפץ על ברכיו, ונורית השעינה ראשה על נעלו. נועם שיפשף את כפות ידיו במכנסיו, הלכלוך של החצץ נמרח על הבד.
אברהם טפח על כתפו. – גם אני הייתי לבד, חבר'ה. אבל יש לך פה שתי נפשות שאוהבות אותך. והן לא שואלות שאלות.
הסוד כמעט החזיק מעמד. בשישי בצהריים, נועם הגיע עם בשורה: 98 במבחן בהסטוריה, והמורה שיבחה אותו מול כל הכיתה. לבו הלם מגאווה. הוא רץ למגרש, מניף את המחברת, בוני רץ לקראתו.
אלא שליעד וחבורתו עקבו אחריו. שלושה ימים הם שמו לב שהחנון מתחמק.
– תראו איזה גור מסכן! – צעק ליעד, רץ קדימה, תופס את בוני בזרועותיו. הגור יילל, מנסה להשתחרר. נועם קפא.
– עזוב אותו! – צעק.
– או שמה? – ליעד צחק. – אתה וחבר שלך? – הוא התחיל להניף את הגור, מעמיד פנים שהוא עומד לזרוק אותו.
בוני צווח. בתוך שבריר השנייה ההוא, נורית התפרצה מתוך ההריסות, כשלשון מורכבת – ומאחוריה השלושה שראה נועם בעבר, גדולים וחרישיים. בלי שום אזהרה, נורית זינקה על ליעד. הוא צרח, שיחרר את בוני, ונפל. החבורה התפזרה בצעקות, אבל נורית נשכה בזרועו – לא עמוק, אבל מספיק. דם הופיע.
אברהם יצא בריצה מהקרוואן, שורק שריקה ארוכה. – נורית! ארצה! – הכלבים נסוגו מיד, עומדים דרוכים לידו. ליעד ברח, צולע, מקלל.
– מה קרה? – שאל אברהם בכעס.
נועם, רועד, גמגם את הסיפור. אברהם הקשיב, חיוור. – הוא יביא את הפיקוח העירוני, הילד. הרגו כלבים על פחות מזה.
ולמחרת, בדיוק כך קרה. במהלך השיעור, המורה הודיעה שהלוכדים הגיעו למגרש בגלל "קבוצת כלבים תוקפנית". נועם הרגיש את הבטן שלו מתהפכת. הוא קפץ מהכיסא, ברח מבית הספר, דהר למגרש. טנדר לבן של העירייה עמד שם, גבר בחולצה כחולה מילא טופס ורשם דו"ח. שוטר עמד לצדו. בוני ונורית לא נראו בשום מקום, ומולם עמד אברהם, שפוף.
נועם ניסה להתקרב, אבל גבר אחר חסם אותו. – אסור להיכנס. יש פה חקירה.
מבעד לזמזום באוזניו, נועם שמע קטעים: "אי־רישום… ביטוח… נשיכה…". אברהם הוציא ארנק, שילם קנס במקום. הפקח אמר בקול שקט, "תוציא רישיון תוך שלושים יום או שהכלבה תוחרם. זו הפעם האחרונה שאנחנו סוגרים עין."
– הם לא אשמים! – צעק נועם, קולו נשבר. – הם רק הגנו עליי!
הפקח הרים אליו מבט, ואז חזר לטפס. נועם התמוטט על המדרכה, הבכי חונק אותו.
באותו לילה, החום קפץ ל-40. גופו של נועם, שלא קיבל הזנה מספקת במשך למעלה משבוע, פשוט קרס. אמא הזמינה אמבולנס, והם נסעו לבית החולים לניאדו בעיר. נועם שכב שם שבוע ימים, מדבר מתוך חלום על בוני ונורית, על החבורה של ליעד, ועל כסף שאין. אצבעותיו רעדו על הסדין. אמא ישבה לצד מיטתו, ולבסוף – באמת הקשיבה.
היא חיפשה. התברר שאברהם החביא את נורית ובוני בקרוואן ברגע האחרון, אבל בעירייה כבר התניעו הליך. אמא מיכל לא חזרה הביתה. היא נסעה ישר למשרדי המועצה, שילמה חצי מהקנס של אברהם, איתרה וטרינר תורן, ומילאה טפסים. רק כעבור יומיים של טרטורים הוחתם הרישיון של נורית.
ביום שחרורו של נועם, נשמע צלצול בדלת. אמא פתחה, ועל הסף עמד אברהם, אוחז רצועה – ובקצה שלה בוני, עונד קולר אדום, מלקק את האוויר.
– החבר שלך התגעגע, – אמר אברהם, קולו חנוק. – נורית מחכה בבית, אבל הגור… הוא לא הפסיק ליילל בלילות. אני מבוגר מדי לשניים. חשבתי שאולי אצלך…
נועם, לבוש פיג'מה, קפא בפתח חדרו. בוני זיהה אותו מיד, משך את הרצועה בכוח, דהר פנימה, קפץ לזרועותיו. נועם נפל על ברכיו, טומן פנים בפרווה, מילים לא יוצאות. קצות אצבעותיו ליטפו את אוזניו של בוני שוב ושוב.
אמא הביטה בו לרגע, ואז אמרה, קולה שקט וברור: – טוב. אבל אתה לוקח אותו לטיולים, ואתה אחראי על האוכל. עולה לנו עוד חמישים שקל בחודש לפחות.
נועם עצם את עפעפיו לרגע, מוחץ את בוני אל ליבו. אברהם נגב את מצחו, והציע לאמא לשתות תה. היא הנהנה, ספק אליו, ספק אל מדף החשבונות על המקרר. "יריב לא האמין בחיות מחמד," מלמלה לעצמה, "הוא חשב שהן מביאות מחלות."
בהמשך השבוע, נועם צעד עם בוני ברחוב. ליעד וחבורתו הופיעו מפינת המכולת. ליעד עצר, הביט בבוני, ואז בנועם.
– תגיד לאבא שלה, – ליעד הצביע על בוני, – לגבי המשרד החינוך… סתום ת'פה, כן? סגרנו.
נועם הביט בליעד. בלי החבורה הלוחשת מאחוריו, הוא נראה לפתע פחות מאיים. הנער שהיה פעם ענק עמד עכשיו עם זרוע חבושה, קוצר רוח.
– בסדר, – אמר נועם.
ליעד ירק על המדרכה, דחף את ידיו לכיסים, והמשיך ללכת.
בוני משך את הרצועה לכיוון הפארק. נועם לא התגרה. הוא עצר, גירד שוב מאחורי האוזן, והביט בקבלה הדהויה על הארנק, מבחן הסטוריה מקופל בתוכה.
– עוד חמישים שקל בחודש, אה? – מלמל נועם אל הגור, קולו שקט.
מאחוריו, אמא הורידה שקיות מהאוטו. – אולי כדאי שתתחיל לתת שיעורים פרטיים במתמטיקה, אם את רוצה לפנק אותו.
