יוסי הגיע הביתה כמעט בחצות. ליאת ישבה על הרצפה בסלון, הגב צמוד לספה, הברכיים משוכות אל החזה. המסך של הטלפון הראה חיוג שלא נענה. בפעם העשרים.
הוא כיבה את האור הגדול, השאיר רק את המנורה בפינה. התיישב מולה על השטיח, לא נגע, אבל היה שם.
"היא לא ענתה," אמרה ליאת. "שוב פעם."
הם הכירו עשרים ושתיים שנה. מתוכן שש עשרה שנים הוא מחזיק לה את היד כשהיא בוכה בלילה בלי סיבה. בהתחלה חשב שזה סתם חלומות. אחר כך הבין שזאת אשמה. מהסוג שלא נשחק, לא משנה כמה שנים עוברות.
"תספרי לי," אמר יוסי.
היא הניחה את הטלפון בצד. הביטה בידיים.
"פעם אחת, פעם אחת בחיים, ניסיתי לחזור אחורה. לא אמרתי לך. לפני חמש שנים."
יוסי חיכה.
"חשבתי שאם אני פשוט אגיע, אראה אותה, הכל ייפתר. אולי אפילו אאזור אומץ ואספר לה מי אני." היא נשמה עמוק. "עמדתי מחוץ לגן השעשועים ברמת־גן וראיתי אותה על הנדנדה. ילדה בת שלוש־עשרה. צמה ארוכה, משקפיים. גבר שישב על הספסל צעק לה: 'מטר, תפסיקי להשתולל, תרדי!' "
היא חייכה חיוך רחוק.
"ישבתי באוטו. לא יצאתי."
—
עדנה הייתה האישה שהייתה שוכבת במיטה שלידה במחלקת יולדות, לפני המון זמן. ליאת הייתה אז בת עשרים, מבוהלת, בלי גרם של כוח להילחם בהורים שלה. "או תואר או הילדה הזאת," אמרה אמא שלה, מול הקפה השחור, בערב שבו ליאת סיפרה שהיא בהריון. אבא שלה אפילו לא הסתכל עליה. "אני לא אגדל ממזרה," אמר.
ההוא מהלימודים, החבר, הספיק להחליף מסלול ומוסד לפני שליאת אפילו סיימה סמסטר.
אז היא חתמה.
היא לא הסתכלה על התינוקת. אחות נחמדה ניסתה להראות לה, "תראי, יש לה את הסנטר שלך," אבל ליאת הפנתה את הראש לקיר. "קחו אותה," אמרה. "אני צריכה לחזור ללמוד."
עדנה שכבה במיטה הסמוכה ובכתה. חרישית, בלי קול. לפני יומיים איבדה תינוק. בן. לידה מוקדמת.
יוסי שמע את כל זה לראשונה עכשיו.
"איפה היא היום?" שאל.
"בחולון."
היא ראתה אותו מרים גבה.
"חיפשתי אותה שוב. פעם שנייה. לפני חודש. השגתי כתובת."
"אז למה לא הלכת?"
"כי בערב שלפני, התקשרתי. היא ענתה. 'הלו,' אמרתי, 'אני מחפשת את משפחת נוימן.' היא אמרה 'זאת אני,' ככה יבש, טון של מישהי שמגנה על מישהו. ברקע שמעתי גבר צועק, 'מי שם?' והיא ענתה לו, 'לא מעניין, אבא, אני אחזור אלייך.' "
ליאת סוף־סוף הרימה אליו מבט.
"הוא עדיין חי, יוסי. אבא שלה, אריֵה. והיא סועדת אותו."
—
הם נסעו לחולון למחרת. יוסי לקח את הג'יפ של העבודה, ליאת ישבה לידו עם תיק קטן בידיים, בתוך התיק מעטפה.
הבניין היה בן שלוש קומות, מדרגות חיצוניות, תיבות דואר חלודות. דלת הכניסה הייתה פתוחה למחצה, מישהו תקע בה אבן.
הם טיפסו לקומה השנייה. ליאת דפקה.
שני מנעולים השתחררו. דלת נפתחה, ועמדה מולם בחורה רזה, בת עשרים ואחת, שיער חום אסוף בפזור, מכנסי טרנינג דהויים. הפנים של ליאת. לא דומים — פשוט הפנים שלה.
"כן?" שאלה.
"מטר," אמר יוסי, "אנחנו יכולים להיכנס?"
היא הסתכלה בהם, לא זזה מהפתח. "אתם מהביטוח?"
"לא," אמר יוסי, "אנחנו… חברים של עדנה. פעם."
זה היה חצי־נכון. ליאת הסתכלה עליו ולא אמרה כלום.
מטר גלגלה. "אמא שלי מתה לפני ארבע שנים. אף אחד לא בא לבקר אז. מה פתאום עכשיו?"
מהסלון נשמע קול. "מטרי, מי שם?! תסגרי את הדלת!"
"אבא, שניה," צעקה לאחור.
יוסי הכניס יד לכיס, הוציא את המעטפה. "תשמעי, אני יודע שזה מוזר. תרשי לנו חמש דקות."
מטר לקחה את המעטפה, פתחה אותה באיטיות. מצצה את השפה התחתונה כשראתה את הסכום. עשרים אלף שקל.
"מה זה?"
יוסי הניח יד על כתפה של ליאת. "זה… מאיתנו. קחי."
מטר צחקה. צחוק קטן, לא מאמין. אבל פתחה את הדלת.
הדירה הייתה קטנה. שני חדרים, ריח של תרופות, כיסא גלגלים מקופל בפינה. על הספה בסלון שכב גבר מבוגר, רזה, רגליים מכוסות שמיכה למרות החום. עיניו היו חדות.
"מי זה?" שאל.
"הם אומרים שהם חברים של אמא."
אריֵה הרים את הראש. הסתכל על ליאת. ארוכות. ואז ירד מבטו אל הידיים שלה, אל הדרך שבה לופתת את התיק. הוא נשם נשימה עמוקה.
"תכיני קפה, מטר," אמר.
היא נעמדה במטבחון, מרתיחה מים. ליאת ישבה על כיסא מול אריֵה, יוסי עמד מאחוריה.
אריֵה אמר חרש: "עדנה סיפרה לי עלייך. הראתה לי תמונה שלך, מבית החולים. את לא צריכה להגיד כלום."
ליאת קפאה.
"היא דיברה עלייך כל השנים. על הבחורה במיטה לידה. איך עזבת את הילדה. איך היא שמעה אותך בוכה בלילה."
מאחור, מטר שפכה סוכר. כפית צלצלה על הרצפה. היא התכופפה להרים, אבל ליאת ראתה שהיא מאזינה.
"עדנה אמרה שהיא לעולם לא תסלח לך," אמר אריֵה. "אבל גם אמרה שהיא לעולם לא תשכח שהתינוקת הזאת הגיעה אלינו בגללך. אני לא יודע מה להגיד לך, גברת."
"אני לא מבקשת סליחה," אמרה חרש. "אני מבקשת… שתקחו את הכסף. שקט."
אריֵה לא ענה.
מטר חזרה, הניחה שלושה ספלים, התיישבה על משענת הכיסא, רגל אחת מקופלת מתחתיה. "אבא, מי זאת?"
הוא הסתכל על ליאת. חיכה.
ליאת פתחה את הפה, אבל מה יצא היה: "אני… הייתי חברה של עדנה. בלימודים."
"עדנה לא למדה," אמרה מטר מיד. "היא עבדה בתנובה."
שקט.
"אוקיי," אמרה מטר לאט, "אז מי אתן באמת?"
יוסי התקרב צעד. "אנחנו רוצים לעזור. כסף, טיפולים לאבא שלך, מה שצריך."
"למה?"
"כי אנחנו יכולים."
מטר קמה. עמדה מול ליאת. גבוהה ממנה בחצי ראש. "תסתכלי עליי," אמרה, "מי את?"
ליאת הרימה מבט. הביטה בדמות הדקה שלפניה, בצלקת קטנה על הגבה, בנשיכת השפה התחתונה. "אני האישה שמסרה אותך לאימוץ כשנולדת."
המשפט נחת כמו חפץ כבד.
מטר לא זזה. רק מצמצה. פעם. פעמיים. "את צוחקת?"
"לא."
"אמא שלי עדנה. האישה שגידלה אותי, שקמה אלַי בלילות, שעבדה בשלוש עבודות כדי שאני אוכל ללכת לחוג מחשבים. אין לי אמא אחרת."
"אני יודעת."
"אז מה את רוצה ממני?"
"כלום," אמרה ליאת. "רק לתת."
מטר צחקה. "אני לא צריכה."
"צריך," אמר אריֵה. "היא צריכה, גברת." הוא ניסה להזדקף, לא הצליח, נשען אחורה באנחה. "יש לנו חוב על שכר דירה של חודשיים. מטר לא אוכלת צהריים כדי שאני אוכל לקנות תרופות. אל תקשיבי לה."
"אבא!"
"מה אבא?! תפסיקי להיות גאה. אנחנו טובעים פה."
הוא עצם עיניים. פתח אותן שוב, הסתכל על ליאת. "קחי אותה מפה."
ליאת נרתעה. "מה?"
"תוציאי אותה מהחור הזה. קחי אותה לעיר, שתסיים תואר, שתחייה כמו בן־אדם. אותי תשימי בבית אבות, אני לא אהיה נטל."
מטר הסתובבה לחדר. הטריקה את הדלת.
מאחוריה נשמע בכי.
—
שלושה חודשים לקח למטר להסכים לעזוב את הדירה. את ההחלטה קיבלה כשאריֵה נפל. קם בלילה לשירותים, התרסק בין המיטה לקיר. ניידת טיפול נמרץ, חדר מיון, לילה לבן. ליאת ויוסי הגיעו לבית החולים בשלוש לפנות בוקר. מטר ישבה על כיסא פלסטיק, בוהה במכונת ההנשמה.
יוסי דיבר עם הרופא. ליאת ישבה ליד מטר. לא נגעה. פשוט ישבה.
לפנות בוקר, מטר אמרה: "את צריכה לדעת — אני לא אקרא לך אמא. לעולם."
"לא אבקש," אמרה ליאת.
"את יודעת למה אני מסכימה?"
"למה?"
"כי עדנה אמרה לי משהו. לפני שמתה. היא אמרה: 'יום אחד מישהי תבוא. מישהי שעשתה טעות. תני לה צ'אנס.'"
ליאת שמה יד על הפה.
"היא דיברה עלייך, נכון?"
ליאת הנהנה.
"היא סיפרה לי איך היא ראתה אותך בוכה. איך היא ידעה שאת תחזרי. היא אמרה: 'אל תכעסי עליה. היא הייתה לבד.' "
הבוקר עלה על תל אביב בחלונות בית החולים. ליאת הביטה החוצה, ראתה את המגדלים, את נתיבי איילון, את האנשים שמתחילים יום רגיל לגמרי.
אריֵה יצא מבית החולים כעבור שבוע. חודש אחרי זה הם עברו. דירה בקומת קרקע, מרפסת קטנה, חניה לכיסא גלגלים. יוסי מצא קבלן שהסכים לעשות הכל בחודש וחצי. מטר עברה ללמוד מנהל עסקים במסלול ערב. ליאת הייתה באה לצהריים, מבשלת, לא מדברת יותר מדי.
לילה אחד, מטר מצאה אותה במטבח, מנגבת כוסות. "תשאירי," אמרה לה. "שבי."
ליאת התיישבה.
מטר מזגה לשתיהן קפה. "את יודעת איך עדנה קראה לי?" שאלה.
"מטר," אמרה ליאת.
"זה לא השם שלי. השם שלי זה מָטָר. כמו גשם. היא אמרה שכשהיא ראתה אותי בפעם הראשונה, ירד גשם. ומישהי בחדר לידה אמרה ככה סתם, 'תקראי לה מטר, עם הגשם הזה.' היא לא ידעה מי זו. אולי זאת היית את."
ליאת הידקה את האצבעות סביב הספל.
"תמיד שנאתי גשם," אמרה מטר.
שתיקת חצות, אור צהוב של נורה אחת במטבח.
ליאת הושיטה יד מעל השולחן. כף ידה פתוחה.
מטר הביטה בה רגע. ואז, בלי מילים, הניחה את ידה בתוכה.
