יוסי ניעור משנתו בחמש וחצי בבוקר מצפירת משאית שפרקה סחורה מתחת לחלון. המזגן בחדר השינה הקטן גרגר חלושות ולא הצליח לקרר את האוויר הדביק של אוגוסט. הוא הפנה את הגב והושיט יד למותן של טל, אבל האצבעות פגשו סדין צונן וחלק. המיטה היתה ריקה.
הם גרו בדירת שלושה חדרים בקרית אתא עם ההורים של יוסי, רות ואבי. את הבוקר תכנן להעביר במוסך ברחוב הסוללים – הוא מכונאי רכב במוסך "אורן", וביום חמישי תמיד היתה עבודה עמוסה. טל עבדה כמלצרית ב"ריבר", מסעדת יוקרה בטיילת חיפה, ואתמול חגגו שם חמש שנים לסניף. היא יצאה לבושה בשמלה ירוקה, חייכה ואמרה: "אחזור לפני חצות, מבטיחה."
הוא הרים את הטלפון מהשידה. שלושים ואחת שיחות שלא נענו. בפעם האחרונה ניסה להשיג אותה בשלוש ועשרים, ואז המכשיר שלה פשוט נסגר.
דלת הכניסה חרקה בשש וחמש. יוסי יצא למסדרון וראה אותה עומדת ליד הראי, מנסה לחלוץ את עקבי הסנדלים בשקט. השמלה היתה מקומטת, השיער התפזר על כתפיה, ומשהו בזווית הפה שלה הסגיר מבוכה. כשראתה אותו, היא קפאה.
– איפה היית, טל? – קולו היה נמוך, כדי לא להעיר את ההורים. – הטלפון כבוי, כמעט השתגעתי.
– יוסי, אני מצטערת, – התחילה להתקרב, אבל נעצרה. – אחרי המסיבה נסענו אל מיטל מהמטבח הקר, שתינו יותר מדי. נפלתי על הספה אצלה, הסוללה מתה, לא היה מטען. התעוררתי ולקחתי מונית.
היא ניסתה להשעין את ראשה על חזהו, ויוסי הרגיש ניחוח זר. משהו גברי, חריף, עם עקבות של טבק וספריי זול.
– אצל מיטל? – הוא משך אותה קלות בכתפיה והביט בפניה העייפות. – קמתי עכשיו, אבל אני מריח ממך בושם של גבר. חזק.
– המצאת. – היא הסיטה מבט. – כולם חיבקו אותי במסיבה, המנהל נישק בלחי, עישנו שם… אני חייבת להתקלח.
היא חמקה לחדר האמבטיה ונעלה את הדלת. המים החלו לרעוד בצנרת.
יוסי חזר לחדר. מוח המְכונאי שלו, שידע לאבחן כל רעש חריג, זיהה עכשיו תקלה שאין לה חלק חילוף. על הכיסא היתה מונחת תיק העור של טל. מהכיס הפתוח הציץ הטלפון. הוא מעולם לא חיטט לה – זה היה נוגד את החוקים שלו – אבל הבטן התכווצה והוא נטל את המכשיר.
הנעילה היתה קוד הציור הפשוט שטל מעולם לא הסתירה. הוא פתח את הגלריה. התמונות האחרונות צולמו בארבע בבוקר. טל עמדה שם לצד בחור גבוה בחולצה לבנה – הברמן עומר, שיוסי זכר מתמונה קבוצתית שהראתה לו פעם. בתמונה הראשונה הם ישבו על ספת עור, עומר כורך זרוע סביב מותניה והיא צוחקת, מצמידה לחי אל לחיו. בשנייה היתה תמונה מטושטשת יותר: שפתיו צמודות לעורף שלה, אצבעותיה שקועות בשערו. יוסי הרגיש את קירות החדר לוחצים על החזה.
הדלת חרקה וטל יצאה עטופה במגבת. ריח הסבון מילא את האוויר, אבל הזיכרון של הבושם הזר נשאר כמו כתם.
– מה זה? – הוא סובב אליה את המסך. קולו היה שטוח, זר לעצמו.
היא הביטה, והפנים התעוותו בבכי. – יוסי, נשבעת שזה לא מה שאתה חושב! שתיתי, לא זכרתי כלום, עומר סתם השתטה איתי – אולי צילם בצחוק, אני אפילו לא זוכרת. שום דבר לא קרה, נסעתי משם!
– לא זכרת? – יוסי נעמד, והיא נסוגה. – שיקרת עם מיטל, עם הסוללה. ריסקת הכול, טל.
– זו טיפשות, טעות איומה, אני אוהבת רק אותך! – היא כרעה על השטיח, אגרופיה קפוצים על המגבת.
הדלת נפתחה בלי נקישה. רות, אמו של יוסי, עמדה בסף במלוא קומתה הנמוכה, חלוק כחול קשור במותן ומבט של מורה ותיקה. אבי הציץ מאחוריה, מצמץ.
– מה הצעקות האלה באמצע השבוע? – רות נכנסה, מבטה נע מטל הכורעת לטלפון שעל המיטה. – יוסי, למה אתה צועק עליה? טל, למה את על הרצפה?
– אמא, תצאי, נסתדר לבד. – יוסי דחק.
– איך לבד? – היא חצתה את החדר. – אני קמתי בשלוש, המיטה שלה היתה ריקה. איפה היית?
יוסי לא התאפק. – עם הברמן שלה. תמונות מארבע בבוקר, אמא. מחבקת אותו, והוא מנשק אותה בצוואר. ואחר כך שיקרה ששכחה אצל חברה.
רות חטפה את הטלפון. העבירה אצבע על התמונות, שפתיה נהיו דקות. ראשה הסתובב אל טל באיטיות.
– ככה משלמים לנו על שנתנו לך גג? – קולה היה חרישי וחד. – יוסי לא נושם במוסך, חוסך פרוטה לפרוטה לדירה שלכם. ואת מתבלבלת עם בחורים בברים? אין לה כבוד, יוסי. אין לה בושה. היום תמונות, מחר תחזירי אותו הביתה עם איזה סיפור. תעיף אותה.
– רות, די, לא צריך להקצין… – אבי ניסה, אבל היא סיננה לעברו והשתיק אותו.
יוסי נשם עמוק. – טל, לכי. תארזי דברים ותלכי. אני לא יכול.
טל בהתה בו, דמעות זולגות על לסתה. היא קמה לאט, לקחה תיק בד קטן, דחפה פנימה כמה פריטים. בפתח הדלת עצרה, אבל לא אמרה דבר. חריקת הצירים המוכרת סגרה מאחוריה שלוש שנים.
כעבור ארבעה ימים, יוסי חזר מהמוסך מאוחר. הדירה היתה שקטה, אבי נמנם מול הטלוויזיה ורות קיפלה כביסה. על שולחן האוכל חיכתה מעטפה לבנה שעליה נכתב בטוש "ליוסי".
– מי הביא את זה? – הוא הרים אותה.
– טל באה הבוקר. – רות משכה בכתפיה. – ארזה את השאר, אמרה להעביר לך.
בתוך המעטפה היה דף מודפס – אישור העברה בנקאית על סך 48,000 שקלים, מחשבון החיסכון המשותף שלהם בבנק הפועלים אל חשבון על שם טל, שנפתח בסניף אחר, לפני יומיים. לצדו היה פתק בכתב ידה: "זה החצי שלי. את השאר תשאיר לך. עורכת הדין שלי תיצור קשר מחר."
יוסי קרא שוב ושוב. המספר צרב ברקות. 48,000. בדיוק המחצית ממה שצברו בשנתיים לדירת החלומות. היא לא ביקשה, לא הודיעה – פשוט משכה. ברגע אחד, בשקט, בלי ויכוח.
הוא שלף את הטלפון, אצבעותיו רועדות. חייג אליה. צלצול, צלצול, ואז מענה קול: "המנוי אינו זמין כעת." הוא ניסה שוב, שלח הודעה. שום תשובה. דרך חלון המטבח ראה את האור הכתום של הערב, ואת החתול של השכנה מתוח על המעקה, צופה בו. הוא קימט את הדפים בידו, השעין ראש על הארון, והרגיש את משקל הנייר, קל וסופי.
