החום באוגוסט במושב בקעת הים היה דביק גם בחמש בבוקר. יואב בן-דוד הדליק את המזגן בסטודיו הקטן שבקומה העליונה, ניגב את העדשות בממחטה, ופנה שוב לכתוב על שירת הקודש של אבן-גבירול. הוא ליקט ציטוטים וחיבר הערות, קורצף בעיפרון חד, כפי שעשה שלושים שנה באוניברסיטה בתל-אביב. למטה מיכל התהלכה בין ערוגות הבזיליקום והלימון, קוטפת עלים לתה, ופתאום שאגה מלמטה: "יואב, הזמנת מישהי?"
הוא ירד במדרגות העץ החורקות וראה אותה עומדת במטבחון, לצד דלי וסמרטוט, וידיה שלובות. לידה ניצבה בחורה צעירה, בת עשרים וקצת, שיער אסוף בקוקו מהודק, חולצה צהובה דהויה, סנדלים מאובקים. "אני נטע," אמרה הבחורה במבטא גלילי כבד. "אמא שלי אמרה שצריכים פה עזרה עם הבית. אני יודעת לבשל, לנקות. יש לי המלצה מהמושב עלמה."
מיכל הביטה ביואב. הוא משך בכתפיו. "עד עכשיו הסתדרנו לבד, אבל… הקיץ השישי שאת עובדת בגינה ואני תקוע מול הדף. אולי באמת כדאי." נטע חייכה חיוך רחב, שיניים לבנות וחניכיים חשופות, ומיד החלה לשאוב את הרצפה במרץ.
תוך יומיים הבית זמזם. נטע התרוצצה ממטלה למטלה כאילו בלעה מנוע. קולה – סופרן צלול, רם, פילח את כל הפינות. היא שרה תוך כדי גריפת עלי גפן, שרה תוך כדי ניקוי תריסים, שרה אפילו כשהוציאה כלים מהמדיח. "נטע, תנסי קצת פחות… להרעיש," ביקשה מיכל בעדינות, כשהעיניים של יואב צרות והוא מחזיק את הרקה. "בלי רעש, ברור," השיבה נטע, ואחרי חמש דקות נשמעה זעקת סופרן מבעד לדלת היציאה: "אַייִיִי, אֵלִי אֵלִי שֶׁלִּי…" – שיר עבודה מרוקאי עתיק, שכנראה למדה מאיזו דודה. שכני המושב התחילו לשאול בחיוך אם פתחו מקהלה.
יואב ניסה לגשת לנושא בעדינות. "נטע, את רואה, הסטודיו שלי מעל המטבח. כל דפיקה, כל צליל – כמו פטיש על המצח. יכול להיות שאת קמה מחר קצת יותר בעדינות?" היא הביטה בו, עיניים חומות גדולות. "ברור, דוקטור יואב," אמרה. "אמא שלי סיפרה עליך שאתה אוהב שקט."
הוא קפא במקומו, האצבעות תופסות את מסגרת המשקפיים. "אמא שלך? מה שמה?"
"נעמה. נעמה כהן, מהמושב עלמה." נטע הטתה את ראשה. "היא אומרת שהיית שם לפני עשרים ושלוש שנים, אספת סיפורים וזמירות מהזקנות. היא נתנה לך לישון אצלה שבוע, כי לא היה לך איפה. לא סיפרת?"
יואב ספר בשקט, כמעט בלי לזוז את שפתיו: עשרים ושלוש. נטע בת עשרים ושתיים. הוא זכר את החדר ההוא בעלמה, את הווילון הלבן שהתנפנף, את הקול ששר לו רומנסה בערבית-יהודית לפני שנרדם. הוא לא זכר שם משפחה. הוא לא זכר הרבה דברים שהיה נוח יותר לשכוח.
"את דומה לה," אמר לבסוף, בקול שלא הכיר לעצמו. "יש לך את הגומה שלה, כאן." הוא נגע באצבע בסנטרו שלו, במקום המקביל. נטע גיחכה, לא הבינה את המשקל של המשפט, טבלה את הסמרטוט בדלי והמשיכה לקרצף את האדן.
הוא יצא לגינה בלי לחכות לתשובה נוספת. מיכל מצאה אותו יושב על ספסל האבן, מסתכל על הברז המטפטף כאילו זו הבעיה החשובה בעולם. "מה קרה?" שאלה.
"נעמה כהן. מעלמה." הוא הצביע בראשו לעבר הבית. "היא בת עשרים ושתיים. תעשי את החשבון."
מיכל לא ענתה מיד. היא ישבה לצדו על האבן הקרה, הביטה בברז, ואצבעותיה משחקות בטבעת הנישואין שלה, מסובבות אותה סביב הפרק בלי הפסקה, כמו מנסה להבריג אותה החוצה. "עשרים ושלוש שנה," אמרה בסוף. "כמה חודשים אחרי שאיבדנו את התינוקת שלנו." היא קמה, החליקה את חצאיתה, ונכנסה הביתה בלי להביט בו.
באותו לילה מיכל לא ישנה. היא ישבה במטבח, מול תיק ניירות הבית, ולא רק דפדפה בהם – היא הוציאה כל דף וסידרה אותו לערימה נפרדת: הטאבו, חוזה המשכנתא שסולקה לפני חמש שנים, תעודת הפנסיה שלה. היא כתבה על פתק חישובים, מחקה אותם, כתבה שוב. פעם אחת היא קמה, פתחה את ארון הבגדים של יואב, הוציאה חולצה שהוא לבש בקיץ ההוא לפני עשרים ושלוש שנה – היא זכרה אותה, פסים כחולים, כי הוא חזר בה מעלמה עם כתם דיו על השרוול – ותלתה אותה בחזרה, מיושרת לגמרי, כאילו הסדר יכול לתקן משהו.
בבוקר היא עמדה מול יואב במטבח, עיניה אדומות מחוסר שינה. "אני לא אשב פה עוד שלושים שנה ואתחשב איתך על מה שקרה בעלמה," אמרה. "אני גם לא אצעק. אני אעשה משהו שאתה לא תוכל למחוק בטאבו." היא לא חיכתה לתגובה. בשמונה בבוקר כבר נסעה לחיפה, לעורך הדין שטיפל בירושת הוריה.
חזרה בצהריים, תיק עור מהודק לבית השחי, ומזוודה קטנה מונחת במושב האחורי של האוטו – מיכל לא הוציאה אותה. "אני רוצה שתשבו," אמרה ליואב ולנטע במטבחון. הם התיישבו סביב שולחן הפורמייקה, מבלי להבין.
מיכל שלפה שני מסמכים. "יואב, החלק שלי בבית – חמישים אחוז – יעבור לנטע. הנה שטר מתנה, חתום, לא ניתן לביטול. השמאי כבר קבע שווי: ארבע מאות ועשרים אלף שקל. אחרי החגים תחליטו – אתה קונה ממנה את החלק, או שתגורו יחד." היא הניחה את המפתחות שלה על השולחן, צרור קטן מצלצל, ולידו את נייר המתנה.
"אבל למה?" שאל יואב, קולו נסדק. "מיכל, את יכולה פשוט… לדבר איתי. לצעוק עליי. משהו."
"דיברתי איתך כל הלילה," אמרה מיכל, "רק שאתה ישנת." היא הביטה בנטע. "את לא יודעת מה זה אומר, ואני לא מצפה שתביני עכשיו. אבל את גדלת בלי אבא שידע שהוא אבא. זה לא הוגן, ולא משנה מה קרה בינינו, יואב ואני – זה לא באשמתה." קולה נשבר על המילה האחרונה, אבל היא לא בכתה. היא הידקה את שפתיה, לקחה נשימה, והמשיכה. "אני עוזבת לכמה שבועות, לאחותי בבאר שבע. אני צריכה מקום שאין בו שירה בשעה שש בבוקר."
נטע בהתה במפתחות, בשטר, ואז במיכל. "אבל אני לא… לא באתי לקחת כלום. באתי לראות מי זה הדוקטור מהסיפורים של אמא."
"אני יודעת," אמרה מיכל. "בדיוק בגלל זה. את לא לקחת, אני נותנת. תגידי לאמא שלך שסוף סוף עשיתי משהו שאני גאה בו." היא קמה, לקחה את תיקה ויצאה אל המונית שחיכתה בשביל, המזוודה כבר איתה. היא עצרה לרגע ליד שיח ההיביסקוס, לא הביטה אחורה, ונכנסה למונית.
ברחוב המושב התחיל השכן לכסח דשא, והריח של דשא טרי התערבב באבק החם. נטע קפלה את שטר המתנה בזהירות, הכניסה אותו לכיס החולצה, ויצאה לתלות את הכביסה. היא פתחה בשיר בלי לחשוב, אותה רומנסה ישנה, אבל באמצע הבית עצרה, כאילו רק עכשיו שמעה את עצמה.
יואב עלה לסטודיו לבד. הוא לא פתח את המחברת על אבן-גבירול. הוא ישב מול החלון, והקול של נטע חדר מלמטה, קטוע, מהוסס, מחפש את הצליל שאיבד. הוא הבין שהרעש הזה, שהתלונן עליו כל הקיץ, הוא הדבר היחיד שנשאר לו מהבית שהתרוקן באותו יום – והוא ישב שם, לא זז, נותן לקול לעבור דרכו כמו מים דרך סדק בקיר ישן, בלי לנסות עוד פעם אחת להשתיק אותו.
