אמא הספיקה ללמד אותה להכין תה. היא שכבה על כריות — צהובה, כולה מצומקת — ודיברה: "ליאת, תזכרי. נענע צריך לחלוט לא במים רותחים, אלא במים שרק הפסיקו לבעבע. אחרת זה יהיה מר. עלי דפנה תולשים ביד, לא חותכים. ונותנים לזה לעמוד שבע דקות בדיוק. לא חמש, לא עשר — שבע. זה חשוב."
ליאת זכרה. היא הייתה בת שלוש־עשרה, והיא זכרה כל מילה שאמא אמרה, כי ידעה שכל מילה יכולה להיות האחרונה.
את התה הזה ליאת הכינה אחר כך להרבה אנשים. קודם לאבא, כשבכה בלילות. אחר כך לאשתו השנייה דליה, שנכנסה הביתה מבוהלת לגמרי, בחודש חמישי להריון. לאח החורג יואב, שנולד פג, כחלחל, וכל הזמן היה חולה. לאחות הקטנה מיכלי, שתמיד ביקשה את מה שיש לאחרים.
ליאת הכינה להם תה, בישלה, ניקתה — בקיצור, הייתה הבת החורגת המושלמת מהאגדות. ובאותה מידה של שלמות חלמה לברוח ולהשתחרר מהכבלים של משפחה שעבורה היא הייתה לא יותר ממשרתת.
כשליאת הגיעה לגיל שמונה־עשרה, היא התחילה לעבוד במלצרות ב"ארומה" בכיכר. החליטה שתחסוך כסף ותעזוב. תשכור דירה — סטודיו קטנטן בשכונת נווה שאנן בחיפה, מקום שלא צריך לקום בו בשלוש בלילה לתינוק בוכה, שלא צריך להפסיד שיעורים באוניברסיטה כי אין מי שיישאר עם מיכלי, מקום שהקומקום שורק בו רק בשבילה.
אחרי חצי שנה במעטפה היו כמעט תשעת אלפים שקל, וליאת כבר חיפשה דירות ביד2.
ואז ליואב רשמו טיפול אורתודונטי. סגר מורכב, עם גומיות ומכשיר לילה ומשהו כמו חמש עשרה אלף שקל. ליאת הוסיפה אלפיים מאלה ששמרה לקניית מעיל חורף, ונתנה לאבא. הוא אפילו לא ביקש. אחר כך הסתגרה בשירותים על הבריח ובכתה חצי שעה. כל החורף היא הסתובבה במעיל הדק מלפני שלוש שנים. את המעטפה התחילה לחסוך מחדש.
לקיץ המעטפה שוב התנפחה מכסף. ליאת אפילו דיברה עם בחורה מהתואר שהחליטה להפסיק ללמוד, וסיכמה שתיכנס לדירה שלה. אבל יום אחד היא ראתה איך מיכלי עומדת ליד הגדר של בית הספר ומסתכלת על ילדה אחרת שנוסעת על אופניים. במבט כזה — מקנא ועם דמעות בעיניים.
אפשר היה לקנות אופניים פשוטים. או לחפש משומשים באיזה לוח מודעות בשכונה. אבל ליאת זכרה כמה הקניטו אותה ביסודי בגלל שלאופניים שלה תמיד נפל השרשרת, והילקוט היה נוראי ולא אופנתי. מיכלי לא הייתה צריכה לעבור את אותו מסלול. ולאבא לא היה כסף — המשכורת בקופת חולים כללית הספיקה בקושי למשכנתא. גם לדליה לא: היא עבדה כמחנכת בתיכון, שזה אומר יותר אידיאלים ממשכורת.
אז ליאת קנתה לאחותה אופניים. הכי טובים, מדגם "טרק" שהיא ראתה בחלון הראווה בחנות במרכז הכרמל.
— זה לי? — שאלה מיכלי, והקול שלה רעד.
— לך.
היא עלתה ונסעה, מתנדנדת בחוסר ביטחון, מחייכת חיוך ענק לליאת. וליאת עמדה וחשבה: "עוד קצת, ואני אחסוך שוב."
הזמן עבר, והמעטפה שוב התרוקנה לה בידיים. והיא ליטפה אותה באצבעות ולחשה: "בפעם הבאה. בטוח בפעם הבאה."
את אסף היא הכירה בשנה השנייה בתואר. הוא ישב במדרגות המרכז לסטודנט, שתה תה נענע מכוס חד־פעמית והסתכל עליה כאילו היא נוסחה מתמטית שהוא לא מצליח לפענח.
— את תמיד כל כך עייפה? — שאל במקום "שלום".
— תמיד, — ענתה ליאת בכנות.
— אז צריך להציל אותך.
ליאת צחקה, ואסף לקח את העניין ברצינות. מצא לה עבודה בהגהה, שאפשר לעשות מהבית, האכיל אותה בקפיטריה של האוניברסיטה, עזר לה בעבודות סמינריוניות. כעבור שנה בערך אמר:
— ליאת, בואי נשכור דירה יחד.
והיא כבר כמעט הסכימה. אפילו מצאו דירה ליד טכניון, שילמו מקדמה. המעטפה הייתה בתיק, והיה שם בדיוק הסכום לחודש ראשון של שכירות וערבות.
ואז אבא הגיע מהעבודה וסיפר שהוציאו לו הצעת מחיר על כתרים חדשים. הוא התבייש לחייך כבר איזה עשר שנים בגלל השיניים הקדמיות שנהרסו, ובאיזו מרפאה בדרום העיר יצא מבצע — שישים אחוז הנחה. הסכום היה בדיוק מה שהיה במעטפה.
היא התקשרה לאסף.
— אני לא יכולה. אבא צריך כסף לשיניים.
— את רצינית?
— זה חשוב. הוא מתבייש לדבר עם אנשים. היית רואה איך הוא מכסה את הפה ביד כשהוא צוחק. הוא לא צוחק בכלל, אסף.
— ואת? — שאל. — מתי בפעם האחרונה צחקת, ליאת?
היא לא זכרה.
— את לא חוסכת למעבר דירה. את חוסכת כדי לקבל מהם הכרה. את מפחדת לעזוב, כי אז תפסיקי להיות נחוצה, — אמר אסף בשקט.
— זה לא נכון! — ליאת הרגישה איך הפנים שלה מתלהטות.
— אז למה כל פעם שהסכום מגיע ליעד, מופיעה סיבה לבזבז אותו? למה את בעצמך מחפשת את הסיבות האלה?
— אני עוזרת למשפחה. מה רע בזה?
— שום דבר. חוץ מזה שאת לא עוזרת — את קונה לעצמך זכות להישאר.
אסף לא התקשר יותר.
שבוע אחר כך דליה נקש בדלת החדר שלה.
— ליאת, אפשר?
היא נכנסה והתיישבה על קצה המיטה. דליה ממעטת לשבת — כל הזמן על הרגליים, כל הזמן עושה משהו עם הידיים, כאילו שאם תעצור, כל העולם יתמוטט. בזה הן היו דומות.
— אני יודעת למה את מדוכאת, — אמרה דליה. — בגלל שאסף לא בסיפור, נכון?
ליאת שתקה.
— בקיצור, דיברתי עם שולה. שולה, אחותי, יש לה דירת חדר וחצי בקריית אליעזר שהיא השכירה פעם.
— הדיירים בדיוק עזבו, והיא לא רוצה לחפש חדשים. אומרת שתן לליאת להיכנס. תשלמי חשבונות, וביי. הדירה לא ארמון, אבל סבירה. הרבה שנים חיכית לזה.
דליה הושיטה לה מפתחות עם מחזיק בצורת תות — שולה אהבה דברים צבעוניים.
— תודה, — אמרה ליאת.
אבל בלילה שכבה והסתכלה על התקרה. הראש עיכל: "זהו. הם משחררים אותי. ככה בקלות. ככה בפשטות. אני לא נחוצה להם."
ומהמחשבה הזאת נהיה לה כל כך מפחיד, כל כך ריק בפנים, כאילו מישהו הוציא ממנה את כל האיברים הפנימיים והשאיר רק קליפה. היא לחצה את המפתחות באגרוף. המתכת התחממה מכף היד.
שלושה ימים אחר כך ליאת עברה לדירה.
הדירה הייתה בדיוק כמו שליאת דמיינה כל השנים: קטנה, שבע עשרה מטר רבוע, קירות בצבע שמנת מתקלף, נישה למטבחון ליד חלון שפונה לחצר פנימית עם עץ זית ישן ובקבוקי שתייה ריקים שאחד השכנים אסף לפיקדון. רהיטים מוזרים, תריסים חורקים. וריחות של אנשים זרים, של בישולים קודמים.
והשקט. זה מה שהדהים אותה יותר מהכול. השקט.
בבית ההוא, שנשאר מאחור, מעולם לא היה שקט. תמיד צחקו, רבו, דיברו. יואב התאמן בגיטרה, מיכלי שרה מול מראה, דליה הקפיצה קציצות במחבת, אבא צפה במהדורת החדשות. החיים הממו כמו מזגן ישן — לא אחיד, עם הפרעות, אבל בלתי פוסק.
וכאן היה שקט. כזה שקט שהיא שמעה איך המים גורגרים בצנרת של הקומה למעלה, איך שכנה מדברת בטלפון מעבר לקיר, איך יונה נוחתת על אדן החלון ומסדרת נוצות במקור.
היא הרתיחה מים, הוציאה מהתיק קופסת פח עם נענע ועלי דפנה, והכינה תה. התיישבה ליד החלון, לגמה, ולפתע הבינה שהיא לא יודעת מה לעשות הלאה.
פעם תמיד היה לה משהו לעשות. לבדוק ליואב שיעורי בית, לקלוע צמות למיכלי, לעזור לדליה עם ארוחת ערב. להקשיב לאבא, שבזמן האחרון התלונן יותר ויותר על הלחץ בעבודה. ועכשיו — כלום. דירה ריקה. ערב ריק. היא עצמה ריקה.
ליאת סיימה את התה, נשכבה על ספה זרה שהריחה מאבק ואבקת כביסה של מישהו אחר, ובהתה בתקרה. למעלה התפשט כתם צהבהב — כנראה שכנים הציפו פעם. היא שכבה וחשבה: "זהו. אני חופשייה."
החופש דמה לבדידות. או שבדידות העמידה פנים שהיא חופש. ליאת עוד לא הבינה.
הטלפון שתק. פעם ראשונה מזה המון זמן אף אחד לא כתב, לא התקשר, לא ביקש שתקנה חלב בדרך הביתה. דליה כנראה בכוונה אמרה לכולם לא להטריד אותה — לתת לה זמן. או שכולם פשוט היו עסוקים.
או שפשוט לא היה להם אכפת. המחשבה הזאת הייתה הכי מפחידה. ליאת עצמה עיניים והכריחה את עצמה להירדם.
שלושה ימים היא התרגלה. הסתובבה בדירה, סידרה דברים מחדש, שטפה רצפות. קנתה אהיל חדש בחנות יד שנייה ברחוב הנמל — הישן היה צהוב ומעשן. על הקיר תלתה תמונה: היא, יואב, מיכלי, דליה ואבא — ראש השנה שעבר, תמונה משפחתית שצילמו בחוף דדו.
ליאת הביטה בתצלום והרגישה שבתוכה משהו כואב. כמו קוץ שאי אפשר להוציא.
ביום השלישי היא התקשרה הביתה. יואב ענה.
— ליאת, היי! פה כזה — מיכלי נתנה ברקס עם האופניים בתוך שיח צבר, נשרטה כולה בטירוף, דליה מורחת לה אלוורה והיא צורחת כמו צפירה. אבא צוחק, אומר שזה מה שמגיע לה, שאין מה לדהור. ולי יש תשעים במתמטיקה. תשעים! קולטת?
— אני קולטת, — אמרה ליאת, והקול רעד לה קצת.
— את בסדר? קרה משהו?
— לא. סתם. רציתי לשמוע מה אצלכם.
— אצלנו הכול כרגיל, — אמר יואב, ופתאום הוסיף בשקט: — מתגעגעים בלעדייך. דליה הכינה מרק עדשים, אבל הוא לא כמו שלך. שלך יותר טעים.
— זה בגלל שאני יודעת את המתכון של אמא, — אמרה ליאת.
— ודליה לא יודעת.
— בדיוק.
יואב ניתק, וליאת עוד הרבה זמן ישבה עם הטלפון ביד והקשיבה לצפצופים.
הם הסתדרו בלעדיה.
וזה היה בלתי נסבל.
היום הרביעי בערב, מישהו דפק בדלת. ליאת נרעדה — היא לא חיכתה לאף אחד. דליה אמרה שתבוא רק בעוד שבוע. מצרכים היא לא הזמינה. שכנים?
היא פתחה את הדלת.
על הסף עמד אסף. שיער קצת פרוע, בחולצה דהויה עם לוגו של להקה שהיא לא הכירה. בידיים שלו הייתה קופסת קרטון. ובתוך הקופסה — גור כלבים. קטן, בצבע חולי, עם כתם בהיר על החזה ואוזן אחת שמוטה ומצחיקה, שנתלתה פנימה כמו עלה מקופל. הגור הסתכל על ליאת בעיניים כהות ובוהקות ורעד קטנות — או מקור, או מהתרגשות.
— זאת שוקה, — אמר אסף. — בת חודשיים. מצאו אותה בתוך שקית ליד המכלאה העירונית בחיפה. אחותי עובדת שם בתור וטרינרית. חשבתי ש…
הוא השתתק, חיפש מילים. ליאת הסתכלה פעם עליו, פעם על הגור, ומילים לא יצאו לה.
— חשבתי, — חזר אסף, — שאת צריכה לדאוג למישהו.
ליאת הביטה בגורה. הגורה הביטה בליאת. אוזן אחת רעדה, כאילו היא שואלת: "אז מה? תיקחי אותי או לא?"
— באת לעשות שלום? — שאלה ליאת בלי להרים עיניים.
— לא רבתי איתך, — אמר אסף. — פשוט אמרתי לך את האמת. והאמת היא כמו צילום רנטגן. לא נעים, אבל צריך לדעת אותה כדי לטפל.
— ומה האבחנה שלי?
— את פוחדת להיות לא נחוצה. התרגלת שבלעדייך הכול קורס. אבל הוא לא קורס. ומסתבר שזה יותר מפחיד מאשר אם הוא היה קורס.
ליאת שתקה. הקופסה זזה אצל אסף בידיים, הגורה חפרה בכפות.
— אפשר להיכנס? — שאל. — לשוקה קר.
הם ישבו במטבחון. הגורה, מהר ומפתיע, גילתה את המסדרון — טפפה בטפרים על הרצפה, הרחרחה בחשש את הרגל של השולחן, התעטשה מצחוק מהאבק. ליאת הכינה תה. אותו תה, עם נענע ועלי דפנה. בדיוק שבע דקות.
— תספרי לי, — ביקש אסף, — רק בכנות. לך היה רע שם?
— לא, — אמרה ליאת, ונדהמה מכמה בקלות המילה הזאת עפה. — לי היה טוב. זו הבעיה. התלוננתי בפני כולם שמנצלים אותי. אבל בעצם אני רציתי שינצלו אותי. כי אז הרגשתי שאני נחוצה.
— את נחוצה גם ככה, — אמר אסף. — הם אוהבים אותך גם בלי שתפתרי את כל הבעיות. מבינה?
— ליאת נדה בראש לשלילה. כל החיים אהבו אותה בגלל מה שהיא עושה, ולא בגלל מי שהיא. בגלל לילות לבנים לצד מיטות ילדים. בגלל שהיא החליפה אמא — קודם את שלה, אחר כך את של מישהי אחרת.
— עוד תביני, — אמר אסף. — שוקה תלמד אותך.
— מה?
— שאפשר להיות נחוצה סתם. לא בגלל שאת פותרת בעיות. אלא בגלל שהידיים שלך חמות, ואת מגרדת מאחורי האוזן.
ליאת חייכה בזווית הפה. הגורה, כששמעה קולות, דידדה למטבח, נעצרה מול ליאת והסתכלה במבט כזה, כאילו שאלה: "את בסדר? הכול טוב?"
בערב, כשאסף הלך, והגורה נרדמה על הסוודר הישן שליאת הציעה לה בתור משטח, היא התקשרה לדליה.
— הלו? ליאת, קרה משהו?
— לא. סתם. רציתי להגיד לך תודה. על הדירה. ובכלל על הכול.
דליה שתקה. ליאת שמעה ברקע את מהדורת החדשות ומיכלי דורשת מיואב שיחזיר לה את המטען.
— תדעי, — אמרה דליה, — שכשאמא שלך… כשזה קרה… חשבתי שלעולם לא אוכל להיות לה תחליף. אפילו לא ניסיתי. אבל את הפכת להיות לכולנו… — היא גמגמה. — בקיצור, את לא זרה, ליאת. את שלנו. והדירה הזאת — לא כדי שתעזבי. אלא כדי שיהיה לך משהו משלך. מבינה?
— מבינה, — אמרה ליאת.
היא הניחה את הטלפון, ניגשה אל הגורה הישנה וכרעה לידה על הברכיים. שוקה פקחה עין אחת וכשכשה בזנב — באי־ודאות, כאילו רק עכשיו למדה את האופציה הזאת.
— נו, — אמרה לה ליאת בשקט והעבירה אצבע לאורך הגב הקטן, — בלעדיי את אבודה, נכון?
הגורה לא ענתה. אבל האוזן השנייה שלה, השמוטה, התרוממה לרגע. ליאת החליטה שזה אומר "כן".
מחוץ לחלון ירד החושך. ברחוב דלקו אורות ראשונים של חיפה, המורדות לכיוון הים כבו אט־אט. בדירה היה שקט, אבל עכשיו השקט כבר לא הפחיד. הוא לא היה ריק — הוא היה רגוע. וליאת קמה ועברה למטבח. להכין תה. הפעם — לעצמה.
