היו לה שלוש רגליים וחצי, עין אחת שתמיד דמעה, והליכה כזאת שלוקחת את הזמן. כל יום, רבע שעה לפני שהשמש נעלמת מאחורי בנייני בת ים, היא הייתה מופיעה בפינת הרחוב סמוך לבית הכנסת. עוצרת ליד עץ הפיקוס, מרימה את הראש קצת, כאילו מחפשת מישהו בין האנשים שיוצאים מתפילת מנחה. ואז מתיישבת על אותה מדרגה שנייה משמאל, מכורבלת כמו כיכר לחם עייפה.
קראו לה סופי. מי שזכר, אמר שפעם קראו לה אחרת, אבל זה כבר לא שינה לאף אחד.
בעל המכולת ממול, רחמים, התחיל לשים לה קערת מים ליד הדלת. היא הייתה טובלת את הלשון חצי טבילה ומפסיקה. הקצב היה זורק לה שאריות, היא הייתה מריחה אותן, דוחפת עם האף, ומשאירה. הרעב שלה לא היה בבטן. היה לה רעב אחר, כזה שקערת מים לא פותרת.
כל פעם שדלת בית הכנסת נפתחה, סופי הייתה מרימה את הראש בבת אחת. חדה ככה, כמו קפיץ. עוקבת אחרי כל אחד שיוצא. מחכה שהדמות הנכונה תיפרד מהצללים. והדמות הזאת לא באה.
הרב בנימין התחיל לשים לב אליה בערך שבוע אחרי שהופיעה. הוא היה עוצר אחרי תפילת ערבית, מסתכל עליה, נעמד לידה בשקט. פעם אחת התיישב על המדרגה לידה, זה היה מביך ככה, רב יושב על המדרגות עם כלבה. הוא הושיט יד, היא לא זזה. הוא שאל אותה, בלי לצפות לתשובה:
— את מחכה למישהי, אה?
סופי לא הסתובבה. העין הטובה שלה נשארה נעוצה בדלת. אבל הזנב שלה, החלק האחורי הכי קטן, זז פעם אחת. כמו וידוי.
אסתר מנין, שגרה בבניין ממול, הייתה זאת שזיהתה אותה. אסתר הייתה האישה שתמיד יודעת מי מת, מי מכר דירה, ומי בגד במי. היא יצאה מהמכולת עם שקית חלב וביצים ועצרה ליד הרב:
— זאת הכלבה של פולינה. פולינה מקומה שלישית. זאת שנפטרה לפני חודש. שכחתם כבר?
הרב זכר. פולינה. אישה בת שמונים ושלוש, עלתה מאודסה לפני שלושים שנה, גרה לבד, תמיד הגיעה לתפילה. בשנים האחרונות היא הייתה באה עם הכלבה הזאת. סופי הייתה מחכה בחוץ, על אותה מדרגה שנייה משמאל. ופולינה הייתה יוצאת, מתכופפת אליה, אומרת לה משהו ביידיש, וסופי הייתה קמה לאט ומתחילה ללכת הביתה. כאילו השתיים האלה הסכימו מזמן מי מחכה למי.
השכן ממול סיפר שמאז שפולינה נפטרה, סופי איבדה את זה לגמרי. בבית של פולינה דלת מסוגרת, תריסים מוגפים. השכן ניסה לקחת אותה אליו, נתן לה פינה בסלון, אוכל, שמיכה. היא ברחה כבר בערב הראשון. מצאו אותה בבוקר ליד בית הכנסת, רועדת, עם עין אחת דומעת, יושבת על המדרגה השנייה.
ערב אחד, סמוך לסוף הקיץ, כשהריח של הים מביא איתו רטיבות והמעלות יורדות ליריחות האלה של דצמבר שיבוא בקרוב, השאיר הרב בנימין את הדלת פתוחה. לא רחבה. סדק, ככה, ברוחב של כלבה.
סופי נכנסה כמו מישהו שלא הוזמן אבל יודע שמקומו בפנים. הלכה בין הכיסאות, השתהתה ליד הסטנדר, התקדמה לארון הקודש. שם, על שולחן קטן, מישהו הניח תמונה של פולינה. נר נשמה אחד. כוס מים.
סופי עצרה. הורידה את הראש. ואז עשתה משהו שכל מי שנשאר בפנים באותו ערב דיבר עליו שבועות: היא הניחה את הראש על קצה השולחן, ממש ליד התמונה, ונשארה ככה. לא בכתה, לא יללה. עמדה ככה דקה, שתיים, שלוש.
מאותו ערב, זה נהיה סידור. הרב היה ממתין לפני שנעל את הדלת. סופי הייתה נכנסת, מתיישבת מול התמונה של פולינה, נרדמת שם לפעמים. בבוקר היו מוצאים אותה על הספסל בחוץ, מחוממת משמש ראשונה.
והסיפור הזה היה יכול להיגמר פה, יפה ככה, כאילו הסתדר.
אבל אף אחד לא ראה את סופי כבר ארבעה ימים.
הרב בנימין הלך לחפש אותה. הוא עבר את כל הרחובות, שאל את רחמים מהמכולת, שאל את אסתר מנין שיצאה למרפסת עם ספל תה. כלום. עד שבצאת השבת, עם חשיכה, מישהו משכונת הקומות הישנות התקשר אליו. קול חצי מבוהל, חצי נבוך:
— יש פה איזו כלבה ליד החפצים של המנוחה, אני לא יודע מה לעשות איתה.
זה היה ליד הבית של פולינה. הבניין הישן של הקומות והתריסים הכחולים. ליד הדלת של הכניסה עמדה ארגז קרטון גדול, עליו כתוב בטוש שחור: "לברית ובגדים חמים לכל דורש". בפנים היה המעיל של פולינה. זה החום, עם הצווארון הפרום. מישהו, כנראה ההוא שניקה את הדירה, החליט שזה הזמן להעביר את הדברים הלאה.
סופי שכבה על המדרכה, הראש שלה מונח על שרוול של המעיל. זה היה נראה כאילו היא פשוט נרדמה. אבל היא לא קמה כשהרב קרא לה. לא כשניגע בכתף שלה. עין אחת הייתה עצומה, והשנייה דמעה, נראה לי, גם אחרי שזה כבר לא משנה.
הרב בנימין כיסה אותה עם המעיל. נשאר שם חצי שעה, אולי יותר. שתק.
קברו אותה בחצר הקטנה מאחורי בית הכנסת, ליד עץ הלימון שאף אחד לא יודע מי שתל אותו. השכן ממול הביא אבן. מישהו כתב עליה: "אלה שחיכו באמת, אין להם צורך לשכוח את הדרך הביתה."
ורק אחרי שהכל נגמר, אסתר מנין סיפרה לרב משהו שהיא לא סיפרה קודם. פולינה, מסתבר, בחודשים האחרונים הייתה יוצאת מבית הכנסת, מתכופפת לסופי, ואומרת לה תמיד אותו הדבר. לא מילה של פקודה, לא "בואי". משהו אחר.
— היא הייתה אומרת לה, "את לא צריכה לחכות יותר, סופינקה. תמצאי לך מקום, מקום לישון בו, אפילו בלעדיי."
ושלוש שנים אחר כך, באמצע הקיץ, כשהרחובות של בת ים מריחים מאצות וחתולים משתזפים על המכוניות, עמדה אישה צעירה על המדרגה השנייה משמאל ליד בית הכנסת. היא לא ידעה את הסיפור. היא רק ראתה קערת מים ריקה מונחת שם, ואבן קטנה עם כתובת באדמה. היא קראה את הכיתוב, ואז פתחה את התיק, הוציאה בקבוק מים, ומילאה את הקערה עד הסוף.
