תל אביב, יום חמישי, שמונה בערב. אני נועל נעליים ליד הדלת וקולט שאפרת לא מסתכלת עליי. היא יושבת על הספה עם הטלפון ביד, אבל האצבע לא זזה על המסך. זה אומר שהיא מחכה.
— אמא התקשרה, — אני אומר. — הלחץ שלה קפץ שוב.
אפרת מניחה את הטלפון על הכרית. — יוסי. אנחנו יוצאים כבר שלושה שבועות.
אני יודע. שלושה שבועות שדחינו את ארוחת הערב הזאת. פעם בגלל עבודה, פעם בגלל המילואים של אח שלה, ועכשיו אמא. אבל אמא באמת נשמעה רע בטלפון. הקול שלה היה דק כזה, כמו שקורה רק כשהיא מפחדת להישאר לבד בלילה. מאז שאבא נפטר, לפני שנתיים, הלילות אצלה הפכו למשהו שאני לא יודע איך לתקן.
— אני חייב לקפוץ אליה. שעה, שעה וחצי. נצא מחר, אני מבטיח.
אפרת קמה. שמה מעיל. — סע. אני אחכה לך.
היא לא תחכה לי. אני יודע את זה עוד לפני שאני סוגר את הדלת.
אמא גרה בשכונת התקווה, בדירה עם ריח של מרק עוף וברזים שתמיד מטפטפים. היא פתחה לי את הדלת בחלוק פרחוני, פנים עייפות אבל עיניים חדות. — באת. טוב שבאת.
— איך הלחץ?
— גבוה. — היא הושיבה אותי ליד שולחן המטבח והניחה לפניי פלח עוגת שמרים. — מדדתי פעמיים. 170 על 95.
— אמא, זה לא תקין. את צריכה לרופא.
— אני יודעת. — היא התיישבה מולי. — אבל מי ייקח אותי? את יודע כמה תור למומחה לוקח? שלושה חודשים. שלושה. ועד אז אני לבד עם ה-170 על ה-95.
שתקתי. בפינת העין ראיתי את הקופסה של תרופות הלחץ שלה על השיש, חצי ריקה. היא עקבה אחרי המבט שלי.
— תראה, יוסי, אני לא רוצה להכביד. אתה יש לך חיים, עבודה, אישה. — היא עצרה. — אין לי מושג מה איתכם, אגב. היא אף פעם לא מתקשרת.
— היא עסוקה.
— כולנו עסוקים. — אמא חתכה פרוסת עוגה והעבירה אליי. — אני רק אומרת שהאישה שלך לא אוהבת אותי. ואני לא כועסת. זאת זכותה. אבל כשאתה לא נמצא, אני לגמרי לבד. לגמרי. את מי אני אבקש שיסיע אותי למיון? את השכנה ממול? לגברת דהן יש בן אחד, והוא בא כל ערב. כל ערב.
הטלפון שלי רעד בכיס. אפרת: "תחזור כשתסיים."
הסתכלתי באמא. היא נראתה קטנה על הכיסא, כפות הידיים שלה מסודרות על הברכיים כמו ילדה בת שמונים. כל החיים שלי היה שם הדבר הזה, התחושה הזאת שאני החוט שמחזיק אותה, ושאם אחלש לרגע, הכול יתפרק. אין מישהו אחר. אף פעם לא היה.
— אני אשאר הלילה, — שמעתי את עצמי אומר. — אקח אותך מחר לרופא.
היא חייכה. חיוך כזה, עייף, שנח על הפנים שלה כמו מטפחת ישנה. — תודה, ילד.
אפרת לא ענתה להודעה שלי. לא באותו לילה. גם לא בבוקר.
עכשיו אני יושב במרפסת של הדירה שלנו, באור ראשון, והעיר מתחילה לרחוש מתחתיי. אני מנסה להבין מתי בדיוק אפרת הפסיקה לשאול. מתי השאלות שלה הפכו מהבעה של "מה קורה איתך?" להבעה של "מה קורה איתי?"
האמת היא שזה קרה לאט. בלי ריבים. בלי צעקות. פשוט לאט.
בהתחלה היא שאלה: — למה אתה לא מדבר על זה?
— על מה?
— עליך. עליה. על מה שאתה מרגיש כשאתה חוזר משם.
אני לא ידעתי מה לענות. לא כי לא רציתי. כי באמת לא ידעתי. אצלנו בבית לא דיברו על רגשות. דיברו על לחץ דם, על תורים לרופא, על מי מתי בא ומי לא בא. רגשות היו מותרות. ואני לא גדלתי על מותרות.
אז שתקתי. והיא גם שתקה. וכל מה שלא אמרנו הפך לשכבה, ועוד שכבה, כמו האבק על המדף בחדר השינה שהיא הפסיקה לנקות לפני שנה.
אמא אמרה לי פעם, לפני החתונה: — אתה עוד תראה. אישה ישראלית לא תבין אף פעם מה זה אמא יחידה.
אז לא הבנתי על מה היא מדברת. היום אולי אני מבין יותר מדי.
אפרת חזרה לדירה רק במוצאי שבת. אני ישבתי בסלון, המזגן עבד על שש עשרה מעלות, והטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ החדשות בלי קול. היא נכנסה, שמה את המפתחות בקערה, ואז התיישבה מולי.
— אני לא יכולה יותר, — היא אמרה.
— אפרת.
— תשמע אותי. בבקשה. פעם אחת. — הקול שלה היה שקט, אבל משהו בו הכריח אותי לעצור. — אני לא מאשימה אותך. אתה עושה מה שאתה חושב שנכון. אבל אני לא חיה ככה. אני לא אישה של מקום שלישי.
— את לא במקום שלישי.
— יוסי, ביום חמישי האחרון לבשתי שמלה. אתה יודע מה זה עשה לי? לבחור תכשיטים, להזמין שולחן, לשבת מול מראה ולחשוב "אולי הפעם". — היא עצרה. — ואז התקשרת ואמרת "אמא". ואני ידעתי. ידעתי לפני שסיימת את המשפט.
רציתי להגיד משהו. לא מצאתי מילה אחת שהייתה נכונה.
— אני אוהבת אותך, — היא המשיכה. — אבל אני לא יכולה לחכות יותר. אני בת שלושים ותשע. אין לי עוד שבע שנים לחכות שהאישה הזאת תמות.
המילה "תמות" היכתה בי כמו סטירה. — אל תגידי את זה.
— זאת האמת. — היא קמה, ניגשה לארון, והוציאה מזוודה. — אני עוברת לאחותי בבאר שבע. לעת עתה. עד שתחליט מה אתה רוצה.
— מה זאת אומרת?
— בדיוק מה שאמרתי. תחליט. או שאתה בעל קודם, ובן אחר כך. או שאנחנו גומרים. אני לא אתקשר. אני לא אבוא. אני לא אתחנן. — היא סגרה את הרוכסן. — כשתדע, תספר לי.
ואז היא יצאה.
אני ישבתי בסלון עוד שעה, אולי שעתיים. לא בכיתי. לא צעקתי. רק ישבתי מול הטלוויזיה האילמת וחשבתי על אמא שלי יושבת בדירה שלה בשכונת התקווה, מודדת לחץ דם, סופרת את השעות עד שיגיע הבוקר.
בבוקר נסעתי אליה.
— אפרת עזבה, — אמרתי.
אמא הניחה את הכפית. — יוסי, תשב.
— אני יושב.
— אתה רוצה שאני אתקשר אליה?
— לא. — כמעט צעקתי, ואז הורדתי את הקול. — לא. אל תתקשרי.
אבל היא כבר אחזה בטלפון. ובאינסטינקט שלה, האינסטינקט של אמא שכל חייה הייתה דמות ראשית בסיפור שלה וכל השאר ניצבים, היא כבר השתמשה בהזדמנות. — שלום, אפרת? זאת דבורה. שמעי, יוסי במצב לא טוב.
— אמא, תסגרי את הטלפון.
היא התעלמה. — אני יודעת שאת כועסת. אבל משפחה לא בורחים. משפחה נשארים.
שמעתי את הקול של אפרת בצד השני, קטן ומרוחק: "דבורה, תמסרי ליוסי שיחליט. לא אותי שיחליט. לא אותך."
ואז צליל ניתוק.
אמא הסתכלה עליי. — נו. רואה? אין עם מי לדבר.
משהו בי נשבר. לא בכוח. בשקט. כמו רגל של כיסא שנרקבת מבפנים ולא רואים עד שהוא קורס.
קמתי. הסתובבתי בדירה. ופתאום, אחרי כל השנים, התחלתי לשאול את עצמי שאלות שאף פעם לא הרשיתי לעצמי לשאול. למה כל יום שישי היה מוקדש לה. למה היא מעולם לא הציעה שאביא את אפרת בבוקר, רק אני. למה היא ידעה לצאת מהמרפסת בדיוק ברגע שאפרת הציעה שנסע שלושתנו לחיפה, ולמה אפרת מעולם לא שאלה שוב.
כל עשר הדקות שנסעתי אליה כל השנים — המחיר שלי. אבל המחיר של אפרת היה גדול יותר. היא שילמה אותו בשתיקה.
מצאתי את עצמי מול מגרת המסמכים של אמא. בלי לחשוב, פתחתי אותה. לא יודע מה חיפשתי. אולי הוכחה. אולי שקר. ואולי האמת, שבין כל המסמכים שלה, שלי, של אבא, היה חוסר — היעדר של כל מה שהיה שייך אליי ולאפרת. לא ביטוח אחד משותף, לא קבלה על מתנה, לא תמונה אחת שתפסה מסגרת.
אבל בתחתית המגרה, מתחת לערמת אישורים רפואיים, מצאתי מעטפה. עליה היה כתוב בכתב ידה של אמא: "ליוסי. רק במקרה קיצון."
פתחתי אותה. בפנים היו שתי ספירלות של קבלות. קבלות ישנות, מצהיבות. כולן על שמי. טיפולים פסיכולוגיים, ייעוץ משפחתי, שיחות עם רב. לא זיהיתי אף אחת מהן. לא הייתי מודע להן. ולפני הקבלה האחרונה — משנת 2016, שנה לפני החתונה — הייתה פתקה קטנה: "הילד שלי לא צריך אישה. הוא צריך מישהו שישמור עליו."
קיפלתי את הפתקה לאט. החזרתי הכול למקום. ואז יצאתי מהדירה.
על הדלת שלה, מבחוץ, שמתי פתק אחד, בכתב ידי:
"sorry"
לא. לא שלחתי את זה. קרעתי את הפתק לחתיכות קטנות ושמתי בכיס.
נסעתי לבאר שבע בלי להתקשר. שלוש שעות נסיעה. אני לא זוכר כמעט כלום מהכביש. רק את קו השמש שירד, ואת ההבנה שהתיישבה עליי כמו אבן: כל השנים האלה, שמרתי על האישה הלא נכונה. לא כי אמא רעה. אלא כי היא שמרה על עצמה באמצעותי. ואני נתתי לה. ברצון. כי ככה נבניתי.
אחותה של אפרת פתחה לי את הדלת. — היא לא רוצה לראות אותך.
— אני יודע. תמסרי לה רק משפט אחד. תשעים אלף. כך. זה סכום החיסכון המשותף שלנו. כולו שלה. כולו, ללא דין ודברים. אני חותם בכל מקום.
אחותה של אפרת הסתכלה עליי רגע ארוך. ואז סגרה את הדלת.
לא שמעתי צעדים מאחוריה.
אבל אני יודע שהמעטפה של הבנק הגיעה אליה שבוע אחר כך. אני לא יודע אם היא פתחה אותה. אני לא יודע אם היא קראה שהעברתי על שמה את כל מה שהיה שלנו.
אחרי שלושה חודשים הדפו אותה אליי בחזרה. מעטפה פתוחה, בלי פתק. בלי מילה.
ואני יושב עכשיו במרפסת, בתל אביב, נושם את האוויר של סוף הקיץ. ובמגרה למטה, מתחת לתעודת הזהות של אבא ז"ל, מונחת החלטת בית הדין למשפחה: פירוק שיתוף. לא רכוש. לא כסף. רק הפירוק של מה שנשאר מהסיפור שהיה פעם אהבה.
אמא מתקשרת כל ערב. לא עניתי כבר שבועיים. לא מתוך נקמה. פשוט כי בינתיים, מישהו אחר צריך לשמור עליי. והוא מתחיל בקושי ללמוד ללכת.
