Понимаю запрос, но не могу его выполнить в описанном виде.

רותי עמדה במטבח שלה בפתח תקווה וקילפה תפוחי אדמה לסיר המרק, כשהטלפון רעד על השיש. שם המתקשרת הבהב על המסך: "אמא".

"בואי נדבר בכנות," אמרה האם בלי שלום. "את מתכוונת ברצינות להתחתן עם הבחור הזה?"

הסכין נעצרה באמצע קליפה. "אמא, קוראים לו דורון. ואנחנו כבר ביחד שנתיים."

"אני יודעת איך קוראים לו. אני שואלת אם הבנת מה זה אומר. נהג משאית, בלי תעודת בגרות אפילו. מה יהיה, רותי? תגדלי ילדים על המשכורת שלו?"

רותי הניחה את הסכין על קרש החיתוך. ידיה נשארו רטובות, קליפות דקות של תפוח אדמה נדבקות לאצבעות. "הוא עובד שש ימים בשבוע. הוא חוסך. יש לו תוכנית."

"תוכנית." האם צחקה צחוק קצר, יבש. "לאבא שלך הייתה תוכנית. גם אני חשבתי שהוא יתקדם. עשרים שנה חיכיתי לתוכנית שלו."

"דורון לא אבא."

"כולם לא אבא, עד שהם כן."

השיחה נגמרה בלי פרידה חמה. רותי עמדה עוד רגע ליד השיש, מסתכלת בסיר שרתח על הכיריים בלי שהיא שמה לב. היא כיבתה את האש וחייגה לדורון.

הוא ענה מתוך תא הנהג, רעש כביש ברקע. "מה קרה?"

"כלום. רק… אמא התקשרה."

"אה." הוא ידע מה זה אומר. הם דיברו על זה כבר פעמיים קודם. "רותי, תגידי לה שתבוא לפגוש אותי. פנים אל פנים. לא רק לשמוע שמועות."

"היא לא רוצה לפגוש אותך. היא רוצה שאני אתעורר."

"אז תעירי אותה בחזרה," הוא אמר, וזה נשמע כמו בדיחה, אבל הקול שלו רעד קצת בקצה המשפט.

השבוע שאחרי זה רותי לא ענתה לשיחות מהאמא. שלוש פעמים ביום הטלפון רעד, ושלוש פעמים ביום היא הניחה אותו הפוך על השולחן. בערב השישי היא נכנעה ופתחה את הדלת – האם עמדה שם, עם סיר של מרק עוף וקדרה של קובה, כאילו לא הייתה שום מריבה.

"באתי להביא לך אוכל." האם דחפה את הסירים לידיה. "לא אמרתי שאני לא אוהבת אותך."

רותי לקחה את הסירים בלי מילה והניחה אותם על השיש. שתיהן עמדו במטבח הקטן, נבוכות, כמו זרות שנפגשות בחתונה של מישהו שהן לא ממש מכירות.

"אני לא מבקשת ממך לוותר עליו," אמרה האם לבסוף, מתיישבת על כיסא ליד שולחן האוכל. "אני מבקשת שתחשבי. באמת תחשבי. לא ברגש. בשכל."

"אני חושבת בשכל כל יום, אמא. אני רואה אותו חוזר הביתה שבור מעייפות ועדיין שואל אותי איך היה היום שלי. אני רואה אותו שם בצד כל שקל שהוא יכול בשביל שנינו. איזה שכל את רוצה שאני אפעיל שלא רואה את זה?"

האם שתקה. אצבעותיה שיחקו בשולי המפה על השולחן, מקפלות ומיישרות אותה שוב ושוב.

"אני לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לי," היא אמרה בסוף, והקול שלה נשבר באמצע המשפט. "אבא שלך היה גבר טוב. גם הוא. אבל טוב לא מספיק כשאין כסף לשלם חשמל, וטוב לא מספיק כשאת בת שלושים וחמש ואת עדיין סופרת מטבעות בסוף החודש."

"דורון לא אבא," חזרה רותי, הפעם רכה יותר.

"אני יודעת. אני רק… פוחדת. זה כל מה שיש לי להגיד. פוחדת."

רותי ישבה מולה. היא הושיטה יד ופתחה את מכסה הסיר, אדים עלו מהמרק החם. "בואי נאכל," היא אמרה. "ואז אני אתקשר לדורון, ותקבעי איתו לפגוש אותנו ביום שישי הבא. אתם צריכים להכיר אחד את השני בלי שאני עומדת באמצע כמתורגמנית."

האם הנהנה בשתיקה – זו הייתה הפעם הראשונה מזה שבועות שהיא לא התנגדה למשהו שרותי אמרה.

ביום שישי הבא דורון הגיע לדירה של רותי בחולצה מגוהצת, עם זר פרחים ובקבוק יין. האם פתחה את הדלת, ולרגע השתרר שקט מוזר בין השניים, שני אנשים שבנו זה על זה תמונה בלי להכיר בכלל.

"נעים מאוד," הוא אמר ותחב את הזר לידיה. "אני יודע שאת לא סומכת עלי. זה בסדר. אני לא מבקש שתסמכי, רק שתיתני לזמן להראות לך."

היא לקחה את הפרחים ולא ענתה מיד. הבית התמלא בריח בישול מהמטבח, שם רותי ניסתה להתעסק בסיר כדי לא להישאב לתוך המבטים שהוחלפו בין השניים.

הארוחה עברה בשיחה זהירה – על העבודה שלו, על המסלולים הארוכים, על התוכנית שהוא ורותי בנו לפתוח עסק קטן משלהם תוך חמש שנים. האם שאלה שאלות קרות בהתחלה, אבל לאט לאט, שאלה אחרי שאלה, הקרח נסדק.

"אתה עובד קשה," היא אמרה בסוף הארוחה, כמעט בכפייה, כמו מישהי שמודה במשהו נגד רצונה.

"אני עובד בשביל העתיד שלנו," הוא ענה. "לא בשביל היום. בשביל בעוד עשר שנים, כשרותי לא תצטרך לדאוג לכלום."

האם הביטה בבתה, ואז שוב בדורון. היא לא אמרה שהיא משתכנעת. היא רק אמרה: "תביא לי עוד קצת מהחומוס הזה," ומשהו במשפט הזה, בפשטות שלו, נשמע כמו הפוגה זמנית בקרב ארוך.

חודשיים אחר כך, בחתונה שהתקיימה באולם קטן בפתח תקווה, האם עמדה ליד רותי כשזו התלבשה בחדר ההכנות. היא סידרה את השובל של השמלה בתנועות איטיות, מדויקות, כאילו כל קפל היה עניין של חיים ומוות.

"אני עדיין פוחדת," היא לחשה, מבלי להרים את המבט מהבד. "אבל אני רואה איך הוא מסתכל עלייך. וזה משהו שאני לא יכולה להתווכח איתו."

רותי הניחה יד על יד אמה, על הבד הלבן שביניהן. "זה מספיק, אמא. זה כל מה שצריך."

מבעד לדלת נשמעה המוזיקה מתחילה, וקריין מכריז שהחתן כבר עומד תחת החופה. האם סיימה לסדר את השובל האחרון, נשמה עמוק, ואמרה: "בואי. אל תאחרי לחתונה שלך."

הן יצאו יחד מהחדר, שתיהן שותקות, כל אחת נושאת משהו אחר בליבה – האחת פחד ישן שהתרכך למשהו קרוב לתקווה, השנייה ביטחון שלא נזקק עוד לאישור מאף אחד חוץ מעצמה.