הדבר הראשון שדינה כהן עושה כל בוקר בשש וחצי הוא לפתוח את התריס במטבח ולבדוק אם המרפסת של השכנה מלמעלה כבר תלתה כביסה. ככה היא יודעת אם יום שלישי הזה יהיה חם או שיהיה גשם מאוחר יותר. שלושים ואחת שנה היא גרה ברחוב ההגנה בחולון, באותה דירה, ובשלושים ואחת השנים האלה היא לא זוכרת בוקר אחד שבו מישהו שאל אותה איך היא ישנה.
היא בת שישים ושתיים. שלושה ילדים: אורי, שגר בבאר שבע ועובד בהיי-טק, מתקשר בעיקר כשהוא צריך שהיא תשמור על הילדים בחופש; מיכל, שגרה עשר דקות משם ברגל אבל מגיעה בממוצע פעם בשלושה שבועות, תמיד עם תירוץ טוב; ורז, הצעיר, שעדיין גר איתה בבית ולא משלם שכר דירה כי "אני חוסך, אמא, תביני".
בעלה, יעקב, נפטר לפני שבע שנים. מאז דינה מבשלת לעצמה סירים קטנים, וכל יום שלישי, בלי יוצא מן הכלל, היא מכינה שני כריכים — אחד לעצמה, אחד לרז, למקרה שהוא יתעורר בזמן ללכת לעבודה. לפעמים הוא לא מספיק, והכריך השני נשאר עטוף בנייר כסף על השיש עד הערב.
היא עובדת עדיין, שלוש פעמים בשבוע, בקופת חולים בסניף הקטן ליד הכיכר — לא כי היא צריכה בהכרח, אלא כי אחרי שיעקב הלך היא גילתה שבית ריק בשעה תשע בבוקר זה דבר שהיא לא מסוגלת לשאת. יש שם קופאית אחרת, ורדה, מבוגרת ממנה בשנתיים, ואיתה דינה מדברת יותר משהיא מדברת עם שלושת הילדים שלה ביחד.
"את יודעת מה מצחיק," היא אמרה לוורדה יום שלישי אחד, בזמן שהן אוכלות סנדוויץ' חצי-חצי ליד הקופה הסגורה, "אתמול חלמתי שאני חולה. חלום ממש מפורט, עם בית חולים ורופאה שאומרת לי מספרים. וכל הזמן בחלום אני חושבת — מי יתקשר לילדים. לא מה יקרה לי. מי יתקשר להם."
ורדה לא ענתה מיד. היא לעסה, הביטה בשעון הקיר שמאחורי הקופה, ואז אמרה בקול נמוך: "ואת התקשרת לאף אחד מהם אחרי החלום?"
"לא," אמרה דינה. "מה אני אגיד? 'שלום מותק, חלמתי שאני גוססת, מה שלומך'?"
הצחוק שלה היה קצר מדי בשביל שיהיה באמת צחוק.
בשבוע שאחרי זה קרה הדבר שהזיז הכול. דינה החליקה במדרגות ליד הבניין — לא נפילה דרמטית, סתם החליקה על עלה רטוב, נחתה על היד השמאלית, ושברה את פרק כף היד. לא שבר חמור, אמרו בבית החולים וולפסון, אבל גבס לשישה שבועות, ותרופות נגד כאבים, ואיסור מוחלט לשאת דברים כבדים או לבשל עם היד הזאת.
היא התקשרה למיכל מהמיון, כי מיכל הכי קרובה גיאוגרפית. מיכל הגיעה אחרי שעה ורבע, עם התירוץ ש"היה פקק נוראי ברחוב ויצמן", ונשארה עשרים דקות. "אמא, אני חייבת לחזור, יש לי פגישה," היא אמרה, ונתנה לדינה נשיקה על הלחי שכמעט ולא נגעה בעור.
רז היה בעבודה. אורי היה בבאר שבע. שניהם שלחו הודעת ווטסאפ עם אימוג'י של פרצוף דואג.
דינה חזרה הביתה במונית, לבד, עם הזרוע בגבס צמוד לגוף כמו כנף שבורה. היא ישבה על הכיסא במטבח, הסתכלה על הסיר הריק על הכיריים, ולראשונה מזה שבע שנים לא היה לה כוח אפילו לפתוח את המקרר.
באותו ערב רז חזר הביתה בעשר, ראה את אמא שלו יושבת בחושך במטבח בלי שהדליקה אור, והזרוע שלה חבושה על החזה.
"אמא, למה את לא הדלקת אור?"
"לא היה לי כוח לקום," היא אמרה. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה את זה בקול, לא רק חשבה.
רז ישב מולה. הוא בן עשרים ושמונה, עובד כטכנאי מיזוג אוויר, ולמרות שהוא היחיד שעדיין גר בבית, גם הוא בקושי נמצא — משמרות, חברה חדשה, קבוצת כדורסל בימי שלישי בערב שדינה תמיד שמרה לו כריך שלישי בשבילה כשהוא לא בבית.
"אני אתקשר לאורי ולמיכל מחר," הוא אמר. "נסדר תורנות. מישהו יהיה פה כל יום עד שהגבס יורד."
"אל תעשה מזה עניין," אמרה דינה.
"זה כבר עניין, אמא. את שברת יד ובאה הביתה במונית לבד."
למחרת בבוקר רז התקשר לאורי. השיחה נמשכה עשרים דקות, ורז חזר למטבח עם פנים שדינה לא ראתה אצלו הרבה שנים — כעס אמיתי, לא כעס נוער על חדר לא מסודר, אלא כעס של מבוגר שמבין משהו לגבי המשפחה שלו שהוא לא רצה להבין.
"אורי אמר שהוא 'לא יכול לקחת חופש עכשיו, יש פרויקט'. שאלתי אותו מתי הפעם האחרונה שהוא התקשר לשאול איך את מרגישה בלי שאת קודם שאלת עליו. הוא שתק."
הוא הרים את הטלפון שוב ובחר את מיכל, הפעם על רמקול, בלי לשאול את דינה אם היא רוצה להיות שם. דינה ישבה ליד השולחן, מנסה לפתוח בקבוקון תרופות עם יד אחת, כשהיא שמעה את הקול של אחותה, מהיר ומתגונן עוד לפני ששאלו אותה משהו.
"אני יודעת שזה נשמע רע, אבל יש לי גם ילדים, רז, אני לא יכולה פשוט —"
"אף אחד לא ביקש ממך לוותר על הילדים שלך," אמר רז. "ביקשתי שתבואי לבשל לה ארוחה אחת ביום. שתבדקי אם היא לקחה כדורים. שתשבי איתה חצי שעה שלא תהיה קשורה לתירוץ."
"אתה גר איתה, זה קל לך להגיד —"
"אני גר איתה כי אני משלם לה בזה שאני פה, ואת יודעת מה, זה גם הצד היחיד שמישהו מאיתנו נותן לה משהו בלי שהיא צריכה לבקש."
השקט בטלפון היה ארוך.
דינה שמה את היד הבריאה על השולחן וקמה. "תפסיק," היא אמרה לרז. "אני לא רוצה שתריב עם אחותך בגללי."
"את לא מריבה איתה בגללך," אמר רז, ומבטו נשאר על הטלפון. "היא מריבה איתי כי היא יודעת שאני צודק."
מיכל ניתקה.
השבועות הבאים היו שקטים בבית. רז סידר תורנות בעצמו — הוא בישל בימים שהוא בעבודה מוקדם, קנה קניות בדרך הביתה, ובכל ערב שלישי, גם כשהיה לו משחק כדורסל, הוא בא הביתה קודם, ישב עם אמא שלו לאכול, ואז יצא.
מיכל לא התקשרה שבוע וחצי. כשהיא כן התקשרה, זה היה כדי לספר על משהו שקרה בעבודה שלה, ובסוף השיחה, כמו הערת אגב, היא שאלה איך היד.
אורי שלח כסף — העביר לדינה שלוש מאות שקל בביט, בלי הסבר, ובלי שיחה אחר כך.
דינה ראתה את זה כשהיא בדקה את הטלפון, ובמקום להתרגש היא הרגישה משהו אחר — לא כעס, לא בדיוק עצב, יותר כמו הבנה קרה של מספר. שלוש מאות שקל תמורת חודש שהיא לא הצליחה לפתוח בקבוק בעצמה.
היא לא ענתה לו תודה. במקום זה, ביום שהגבס ירד — שישה שבועות בדיוק, כמו שהרופא אמר — היא ישבה עם המחשב הישן במטבח, זה שרז קנה לה כי "אמא, את חייבת ללמוד לעשות דברים אונליין", ופתחה את חשבון הבנק שלה, בנק לאומי, סניף חולון.
היא הייתה חוסכת שם, בלי שאף אחד מהילדים ידע במדויק כמה, שנים ארוכות של "בשביל הנכדים כשיגדלו" — כסף שנועד להתחלק בין השלושה, שווה בשווה, יום אחד. ארבעים ואחד אלף שקל.
היא לא ביטלה את החיסכון. היא עשתה משהו אחר: פתחה תוכנית חדשה, קטנה, על שם רז בלבד, והעבירה לתוכה שמונה עשר אלף שקל — כמעט חצי ממה שהיה שם. לא כל הכסף. חצי. השאר היא השאירה כמו שהיה, מחולק בשלושה, כי היא לא מגדלת עונש, היא רק מפסיקה להעמיד פנים שהכול שווה כשזה לא שווה.
היא הדפיסה את האישור מהבנק, שמה אותו במעטפה חומה, וכתבה עליה בעט כחול, בכתב יד שלה שרז תמיד אמר שדומה לכתב של סבתא: "בשבילך. את זה שנשאר."
באותו ערב, כשרז חזר מהעבודה, היא נתנה לו את המעטפה על השולחן, בלי הקדמה.
הוא פתח אותה, קרא, והביט בה.
"אמא, זה… אני לא צריך את זה. אני עשיתי מה שכל אחד צריך לעשות."
"לא," אמרה דינה, ולראשונה מזה זמן רב הקול שלה היה יציב לגמרי, בלי הרעד שהיה בו כל השנים האלה כשהיא ניסתה לא להישמע כמו נטל. "לא כל אחד עושה את זה. אתה עשית. זה לא מתנה בשביל שאתה בן טוב. זה תשלום על עבודה. את שאר הכסף אני מחלקת כמו שתכננתי, יום אחד, בין שלושתכם. את החלק הזה אני נותנת עכשיו, למי שבאמת היה פה."
מיכל שמעה על זה שבועיים אחר כך, לא מדינה — מרז, בלי כוונה, כשהוא הזכיר את זה בשיחה על משהו אחר לגמרי. היא התקשרה לדינה באותו ערב, לראשונה מזמן, בלי תירוצים.
"אמא, למה לא סיפרת לי?"
"כי לא היה מה לספר," אמרה דינה, מקפלת מגבת מטבח ביד אחת שכבר לגמרי בריאה. "זה לא היה עונש בשבילך. זה היה תודה למישהו אחר. את זה אני לא חייבת לדווח."
בקצה השני של הקו הייתה מיכל שותקת, ודינה יכלה לשמוע ברקע צליל של תנור מיקרוגל שנפתח בבית של הבת שלה, מרחק עשר דקות הליכה שהפכו, בשנה האחרונה, למרחק גדול הרבה יותר.
"אני יכולה לבוא ביום שלישי," אמרה מיכל לבסוף. "לבשל משהו. אם זה בסדר."
דינה הביטה בשולחן, בשני צלחות שכבר סידרה — אחת לה, אחת לרז, כמו תמיד. היא הוציאה צלחת שלישית מהארון.
"תביאי משהו טעים," היא אמרה. "ותגיעי בזמן. אני לא מחכה יותר משעה לאף אחד."
