מאיטל שמעה את הקול של ענת, הגיסה שלה, מתנגן מהרמקול של הטלפון. ענת דיברה במתיקות הזאת שהיא לובשת כמו כפפה חדשה — רק כשהיא צריכה משהו. מאיטל עמדה בחדר הצדדי של המטבח התעשייתי בהרצליה פיתוח, מעל שולחן הנירוסטה, וקיפלה מגבת בד. המדפסת בפינה העיפה ריח של טונר חם. הנורה האדומה שלה הבהבה. המזגן הזמזם, ועל המדף ליד הקולטור ישבה כוס קפה שנשפך כבר בשתיים עשרה וחצי.
— ענת, אני לא טועה, — מאיטל אמרה. — בגלל זה אני מדברת על מסמכים. גם כשהלקוחה היא משפחה.
— משפחה? — ענת משכה את המילה כמו סוכר שנמס על הלשון. — את רצינית?
— יותר מרצינית.
— תומר יודע שאת מדברת ככה?
מאיטל הניחה את המגבת המקופלת לצד הכיור. זה היה הרגע שהיא ציפתה לו כל הבוקר. בדיוק כמו המדפסת, שתמיד נדלקת כשחסר לה נייר.
— תתקשרי אליו, — היא ענתה.
ענת ניתקה. מאיטל סובבה את הטלפון וסגרה אותו על השיש. האצבע שלה נשארה על הגב של המכשיר, כמו מישהי שמוודאת שהשד לא ייצא משם.
מחוץ לדלת נשמע רעש של מגשי קייטרינג. נהג פירק ארגזים עם חסה וריכוך ביצים, וגלגלי העגלה חרקו על הרצפה. משהו בדלת הזכיר לה את המטבח הישן שלהם, אי אז בראשון לציון, לפני שמונה שנים. מטבחון קטן, שישה מטרים על שישה, עם מקרר שצריך לסגור עם הברך. תומר היה מחלק עוגות אחרי העבודה, והיא הייתה נשארת עד שלוש וחצי לפנות בוקר, סופרת את העלות של כל קציצת דג.
עכשיו יש להם חברת קייטרינג. עכשיו יש להם נהגים, מלצרים, משאית עם לוגו, וחשבון בנק שמנוהל על ידי תומר. ומאיטל עדיין העבירה יד על המכסה של הקופסה האטומה, כדי לוודא שהכל סגור.
— מאיטל?
היא הסתובבה. תומר עמד בפתח. חולצת הפולו שלו הייתה מקופלת בדיוק, והמפתחות של הרכב נתלו על אחת מאצבעותיו.
— ענת התקשרה? — היא שאלה.
— מה קרה? — הוא נכנס פנימה והריח כמו מי שנוסע הרבה. דאודורנט, עור של מושב, וזהו.
— היא רוצה בופה לארבעים איש בשבת. חינם. עם משלוח לצימר במצפה רמון.
— אז נעשה.
מאיטל לא זזה. היא לא כעסה. וזה בדיוק מה שהרתיח את תומר יותר מכל צעקה. היא החזירה את הכוס הריקה למדף, בדיוק על הקו שהשאירה שם.
— נעשה מה? — היא שאלה.
— בופה.
— בחינם?
— נו, מאיטל, מה את מתחילה? זאת משפחה.
— טוב. — מאיטל הוציאה את ידיה מהכיסים. — אז תגיד לי דבר אחד.
— מה?
— למה המשפחה שלך זוכרת אותי רק כשהיא צריכה משהו. אבל כשאנחנו צריכים עזרה — היא זוכרת רק אותך.
תומר הניח את המפתחות על השולחן. הצליל היה קטן, אבל החדר נמתח כמו חשבונית שלא נסגרה.
— אל תגזימי.
מאיטל פתחה את הלפטופ. המסך נדלק וחשף טבלה של עלויות. היא סובבה אותו אליו.
— זה חומרי גלם. זה משלוח. זה שעות נוספות לשני עובדים ביום החופש שלהם. זה חשמל לקירור. זה…
— ראיתי.
— ואת יודעת מה הדבר הכי מעניין?
— מה?
— שאני יכולה לעשות את האירוע.
תומר הרים אליה את הראש. תקווה קטנה ניצנצה שם, כמו מספר שמופיע בהתראה של הבנק.
— באמת?
— כן. — מאיטל סגרה את המחשב. — אבל לא בחינם.
תומר נרתע חצי צעד אחורה, כאילו היא הוציאה מהכיס חשבונית מס.
— מאיטל…
— נמאס לי לתת את העבודה שלי בחינם, רק כי מישהו למד לקרוא לי "מאיטלי" בטון מלטף.
תומר רצה לענות, אבל הטלפון שלו צלצל. על הצג הופיע השם "ענת". הוא הביט במאיטל. היא לא הסיטה את המבט. בפעם הזאת היא נשארה.
— תענה, — היא אמרה.
הוא ענה. הקול של ענת נכנס לחדר גם בלי רמקול. "אני לא מבינה מה יש לה… את יודעת מה, היא השתנתה… אחרי כל מה שעשינו… תסביר לה."
תומר היה שקט. מאיטל הביטה באצבעות שלו. הוא לחץ את האגודל לתוך כף היד, פעם אחר פעם, כאילו ניסה להשתיק מישהו אחר.
— טוב. — הוא ניתק. — היא אמרה שהיא לא תזמין מאיתנו כלום.
— טוב.
— ושהיא תספר לכל הדודים כמה שנהיית קשה.
— טוב.
— לא אכפת לך?
מאיטל הוציאה מהתיק שלה פנקס ישן. היא דיפדפה לאחור, עד שמצאה עמוד עם שורה אחת מודגשת. "תומר — כוח עליון". היא מחקה את השורה בעיפרון. לרגע נדמה היה שהקול של המזגן נהיה חזק יותר.
— אכפת לי, — היא אמרה. — אבל לא כמו שפעם היה אכפת לי.
— ואיך היה פעם?
— פעם פחדתי שאם אפסיק להיות נוחה, יפסיקו לאהוב אותי.
תומר לא ענה. מאיטל ראתה איך הוא משפשף את החוט של מטען טלפון בין האצבעות, קדימה ואחורה, עד שהמתכת נשברה באמצע.
בשבת בבוקר ענת התקשרה שוב. מאיטל ראתה את השם על הצג והניחה לטלפון לרטוט על הבר. הודעה נכנסה. "מאיטלי, נו, אנחנו לא זרים."
מאיטל קראה אותה פעמיים, מחקה, ונכנסה להודעות עסקיות. משם קפצה הודעה מלקוח קבוע: "תודה. את לא מבטיחה מה שאי אפשר."
מאיטל כתבה בפנקס: "יום שבת. חשבון סגור."
בשני בבוקר היא הגיעה למטבח ראשונה. לא שהיא מיהרה. להפך. לראשונה מזה שנים היא איחרה. היא פתחה את התריס והאוויר של הבוקר נכנס פנימה. ימים של חמסין עמדו על העיר, אבל במטבח עוד היה קריר. שולחנות הנירוסטה הבריקו, ובפינת העמדה ישבו שני תוכים מפלסטיק שהילדים של תומר הדביקו לפני שלוש שנים. אחד מהם עמד הפוך.
בשמונה וחצי נכנס רואה החשבון. בתשע וחצי נכנס תומר. הוא לא בירך. הוא סובב את מפתחות הרכב על השולחן, פעם ימינה ופעם שמאלה, ולבסוף שם אותם בכיס.
— ענת דיברה עם אמא, — הוא אמר.
— ניחשתי.
— אמא חושבת שאת מפרקת את המשפחה.
— אני? — מאיטל שלפה מהתיק שלה דף עם מספרים. — תומר, מי שמעולם לא שמע משפט כזה: "היא סירבה לעבוד בחינם, וזה פירק לנו את המשפחה."
הוא שתק.
— נכון, — היא אמרה. — כי אנשים לא אומרים את האמת ככה. הם אומרים: "היא הפסיקה לעשות מה שאנחנו רוצים."
תומר התיישב על שרפרף. פניו נראו עייפות. לא כועסות. וזה היה קשה יותר. כעס אפשר לשבור. עייפות כזו יושבים לידה ושותקים.
— את רוצה שאני אדבר עם ענת?
— לא.
— למה?
— כי אתה תחזור ותגיד לי לוותר. זה הסיבוב. אני כבר מכירה אותו.
תומר נעץ את עיניו ברצפה. — אז מה את רוצה ממני?
— שתפסיק להיות שליח בין המשפחה שלך לביני.
— אני לא…
— ענת צריכה טובה — מתקשרת אליי. לא נוח לה — מתקשרת אליך. ואתה בא לפה ומסביר לי איך להחזיר את החוב.
תומר לקח נשימה עמוקה. — טוב. אני מבין.
— לא, — מאיטל אמרה. — אתה לא מבין. אתה רק רוצה שהשיחה תיגמר.
הוא קם. — אז מה יש לך נגדי, שנראה אותך?
— נגדך? — מאיטל נעמדה מולו. — יש לי הוכחה.
תומר קפא. — הוכחה למה?
בדיוק אז נפתחה הדלת של המטבח, ועורך הדין של החברה נכנס, נושא תיקיית קרטון.
— בוקר טוב. — הוא הניח את התיקייה על הבר. — סליחה בלי לתאם. קרה משהו שצריך לראות.
— מה קרה? — שאל תומר.
עורך הדין, שאי בן-אטר, הסיר את משקפיו וניגב אותם בקצה חולצתו. — מישהו הגיש בקשה לשינוי בעלות בחברה.
מאיטל הרגישה איך הדם עוזב את פניה. — שינוי בעלות?
— כן. הבקשה אומרת שהיית אמורה להיות שותפה שווה כבר לפני ארבע שנים.
תומר פלט צחוק קצר. — שטויות.
— זה מה שמופיע במערכת.
מאיטל לקחה את הדף. בתחתית הייתה חתימה. היד שלה לא רעדה. היא עקבה אחרי הקו של החתימה, מהאות הראשונה עד האחרונה, ואז אמרה:
— זאת חתימה שלי. אבל אני לא חתמתי על זה.
בן-אטר בהה בה, ואז בהה בתומר. — צריך לבדוק מי הגיש.
— תומר? — מאיטל הביטה בו.
הוא היה חיוור. — אין לי מושג.
פתאום נכנסה ענת. בלי דפיקה. שמלה בהירה, תיק מעור, וכובע שמש קטן. היא עצרה ליד הדלת כשהבינה שהחדר קפוא.
— מה קרה? — היא שאלה.
— יופי. — תומר הפנה אליה את הכיסא. — שאלו אותך?
— על מה?
— שינוי בעלות. מאיטל הייתה אמורה להיות שותפה.
ענת גיחכה. — נו, נו. אז מה?
מאיטל ראתה איך ענת תופסת את הרצועה של התיק, חזק, עד שהפרקים הלבינו. לענת לא היה שום קשר לבקשה. אבל היא ידעה.
— את ידעת, — אמרה מאיטל.
— אני? לא.
— ענית מהר מדי.
— מאיטל, תשתקי.
— טוב. — מאיטל לקחה את התיקייה מבן-אטר. — אם כך, נבדוק הכול. בנק, חוזים, חשבוניות. כל העברה. כל פיקדון.
תומר קם. — תעצרי.
— למה? — מאיטל הרימה אליו את המבט. — תפחד ממה שיימצא?
בלילה ההוא, מאיטל ישבה במטבח של דירתם. תומר נכנס אחריה. הוא לא הדליק אור. החדר נצבע באור של שלט הטלוויזיה של השכן. בחוץ ילל חתול ליד המחסן. הקפוצ'ינו על השיש הקריש.
— אם יתברר שזו ענת… — הוא התחיל.
— אל תגיד "אם".
— את באמת חושבת שזו היא?
— אני חושבת שמי שיודע, לא שותק ככה.
תומר פתח את הפה, אבל לא יצא מילה. מאיטל הדליקה מנורה על השולחן. האור נפל על פניו. הוא נראה כמו בנאדם שחיפש בפעם הראשונה את עצמו בתמונת מחזור.
— מחר אני הולכת לבנק, — היא אמרה.
— מה את עושה בבנק?
— בודקת מה באמת מכיל החשבון.
— אין מה לבדוק.
— אז לא תכעס אם אבדוק.
תומר נעמד בינה לבין הדלת. — אולי נדבר בלי עורכי דין?
— דיברנו בלי עורכי דין שנים. ככה הגענו לפה.
למחרת במשרד, בן-אטר פתח מולם קלסר עבה. — מצאנו מי הגיש את הבקשה, — הוא אמר.
— מי? — תומר כמעט צעק.
בן-אטר הוציא מסמך. — לא ענת.
מאיטל התקרבה. היא ראתה את השם. תומר. החתימה שלו. לפני ארבע שנים. היום שבו היא מכרה את דירתה הישנה כדי להכניס שלוש מאות ארבעים אלף שקל לחברה. הוא מעולם לא רשם את הבקשה ברשם החברות.
היא לא צעקה. לא בכתה. היא חייכה חיוך קטן ומר, מהסוג שהיה לה כשהיא מוצאת שורה שגויה בסוף טבלת אקסל. "אה," היא אמרה. "אז זה ההסבר."
— מאיטל, תקשיבי…
— לתומר. — היא נעמדה מולו. — אני לא רוצה שתדבר איתי עכשיו.
היא לקחה את הקלסר, הכניסה אותו לתיק שלה, וצעדה לרכב. היא נסעה לסניף הבנק "מזרחי" ברחוב סוקולוב בהרצליה. עמדה בתור שלוש דקות. כשהגיע תורה, ביקשה מהפקיד: "אני רוצה דוח עמלות מפורט משלוש שנים אחרונות. את כולו."
הפקיד הביט בה. "מאיזה חשבון?"
"מחשבון הבית," היא אמרה. "כי בעלי טיפל בו לבד."
בערב ישבו שוב. תומר הרים ידיים. — אולי נסגור את זה?
— במה? — היא שאלה.
— תחזרי לחברה. נחליט הכל יחד.
— תומר, — מאיטל שמה את דוח הבנק על השולחן. — אתה יודע כמה אתה העברת לענת בשלוש שנים? תשעים ושניים אלף שקל. הלוואות, חופשות, שיפוצים אצלה בגינה. ואני חתמתי על הסירוב לכל אירוע משפחתי, כי "לא נהוג לקחת כסף". זה הפער.
תומר בהה במספרים. — זה היה זמני.
— לא. זה היה שיטתי. אתה בנית אותי ככוח עבודה חינמי. בין אם אתה רוצה להודות בזה או לא.
הוא קם. הוא תפס את קצה השולחן, וכל גופו נע כמו אדם שמחפש קיר להחזיק בו. — תגידי לי מה את רוצה. אני אעשה.
— אני רוצה לסגור את חלקי.
— לא. — תומר הסתובב אליה. — לא נפרק את החברה.
— החברה לא תיפול. — מאיטל שלפה מהתיק טופס של עורך דין. — אני חותמת על מכירת ההחזקה שלי. תמורת ארבע מאות שמונים אלף שקל. זה מה שכניסתי בדירה, בלי ריבית. בלי ריבית, תומר. זה יותר הוגן ממה שעשית לי.
הוא הביט בטופס. — מחר.
— לא. עכשיו.
למחרת בבוקר, מאיטל הגיעה למשרד של בן-אטר. תומר כבר ישב שם. היא החליקה לעברו את העט. הוא חתם. היא הפכה את הדף, חתמה גם היא. כל חתימה נשמעה כמו דלת של כספת שנסגרת.
בן-אטר קם ולחץ את ידה. — הכסף יעבור תוך שני ימי עסקים.
— מצוין.
מאיטל קמה, לקחה את התיק שלה ויצאה. ברחבה למטה עמדה ענת. היא נראתה מעולפת, כאילו חיכתה שעה בשמש. היא צעדה קדימה. — מאיטל, תשמעי…
— לא. — מאיטל לא האטה. היא פתחה את דלת הרכב.
— אני מצטערת. — ענת צעקה אל השמש.
מאיטל מדדה אותה לרגע. — לא את צריכה להתנצל. הוא.
ונסעה.
בדרך הביתה, מתחת לגשר, היא עצרה באדום. בחלון עמד כלב קטן עם לשון בחוץ. היא הביטה בו עד שהאור התחלף. אחר כך פתחה את אפליקציית הבנק, העבירה עשרת אלפים שקל לעמותת סיוע לילדים. כותרת הקבלה ששלחה לה המערכת היה: "תרומה חד פעמית." היא שמרה אותו במייל. את שאר הכסף שלחה לחסכונות של הילדים.
בבית הדליקה מזגן, מזגה לעצמה מים קרים, והוציאה את הפנקס הישן. על הדף האחרון כתבה: "עכשיו אני בעלת הבית של עצמי." הדף הקודם, שבו הופיעו החובות של כולם, נתלש פנימה.
היא סגרה את הכיסוי. שמה אותו במגירה. המפתח נכנס למנעול בקול שני סיבובים. כמו מנעול שדופקים בו סוף סוף.
