אני גר מעליו כבר עשרים ושתיים שנה. מאז שהיה גבר צעיר עם אישה ותמיד תלויים אצלם על החבל סדינים לבנים במרפסת. עכשיו אני יושב במרפסת שלי, שותה תה עם נענע, ורואה אותו למטה שוטף את המדרגות עם צינור, כי הכלב שלו עשה שלולית בכניסה. הוא לא כועס. הוא סתם שוטף.
קוראים לו שלמה. השם שלו אומר "שלום", אבל מאז שמתה אשתו, לא היה בבית שום שלום. וגם לא אצלנו ברחוב, כי שמענו אותו מדבר עם קירות. ממש ככה. הוא היה יוצא למרפסת, מדבר עם עצמו, חוזר פנימה. שכנים אמרו שהוא דיבר עם תמונה שלה. לא ידעתי אם זה נכון, אבל משהו בו כבה.
ואז הייתה הסערה ההיא. לא סתם גשם. שלושה ימים של רוח, שמים שחורים, וברד שירד כמו אבנים. ענף אקליפטוס ענק נשבר ונפל על הרכב של השכן. בכניסה של הבית שלנו היתה בריכה של בוץ. ובבוקר שאחרי, כשעדיין ירד גשם דק, ראיתי את שלמה יוצא. הוא לא לקח מטרייה. הוא פשוט הלך, עם ז'קט עבודה ישן, ידיים בכיסים, כאילו מישהו קרא לו.
אני זוכר שחשבתי: זה לא נראה טוב. הוא הלך כמו אדם שהולך לחפש צרה. אבל לא ירדתי. יש לי גב רע, ואם אני אתחיל לרדת ולרדוף אחריו, בסוף יקראו לי גם כן משוגע.
הוא חזר בלי כלום. ישן כל היום. ואז, לפנות בוקר, בשעה ארבע וחצי בערך, שמעתי את הדלת שלו נטרקת. הצצתי מהחלון. הוא רץ. ממש רץ. הגבר בן השבעים רץ ברחוב, חוצה שלוליות, נעליים נרטבות, והוא לא הסתכל אחורה.
לא הבנתי כלום עד שחזר עם קרטון פתוח. בפנים היה גוש בוץ קטן. כל כך קטן, שחשבתי שזאת חתיכת אדמה. אבל הבוץ זז. ואז ראיתי זנב. כלבלב. קטן כמו כף יד, רטוב, עם עיניים של מי שכבר ראה יותר מדי.
שלמה נכנס הביתה ונעל את הדלת. לא יצא יומיים.
אני יודע מה חשבתם. גם אני חשבתי שזה ייגמר רע. הוא לא היה נראה כמו אדם שמגדל כלב. הוא נראה כמו אדם שמחכה לסוף. אבל ביום השלישי הוא יצא החוצה עם הכלבלב על הידיים. הכלב היה עטוף במגבת מטבח, רק הראש בחוץ. שלמה דיבר איתו כמו שמדברים עם ילד. ״עכשיו אתה תראה את הבית. זה לא ארמון, אבל יש קורת גג.״
אני עמדתי במרפסת, וכשהוא עבר למטה, שאלתי אותו: ״שלמה, מה זה? מצאת?״
הוא הסתכל למעלה. ״לא. הוא מצא אותי.״
ואז הוא הוסיף, כמעט בלחישה: ״אני קראתי לו מיקי.״
לא שאלתי למה. לפעמים עדיף לא לשאול.
החיים שלו התהפכו. פתאום היה לו סדר יום. שש בבוקר טיול, תשע ארוחת בוקר, שתים עשרה הוא יצא לאנשהו עם מיקי. הם ישבו על ספסל בקצה הרחוב, שלמה דיבר, מיקי הקשיב. מיקי גדל מהר. מהגוש הבוצי הזה יצא כלב די גדול, עם אוזניים עומדות וחזה לבן. לא יפה, לא גזעי. אבל הוא היה של שלמה.
ואז קרה הדבר שכולנו פחדנו ממנו.
לילה אחד שמעתי צעקות מהבית של שלמה. לא צעקות של ריב. צעקות של בהלה. ״מיקי! מיקי! מה יש לך?״ ואז קול של רהיטים זזים, דלתות נטרקות. ירדתי בריצה, דפקתי בדלת. הוא פתח כשהוא לובש פיג'מה ומחזיק את מיקי בזרועותיו. הכלב התפתל, בטן נפוחה, ריר זולג מהפה. ״הוא אכל עצם,״ אמר שלמה. ״עצם עוף. אני נתתי לו. הוא ביקש.״
הוא נראה נורא. יותר מהכלב.
״צריך וטרינר עכשיו,״ אמרתי. ״אין וטרינר ברבע אחרי חצות.״
שלמה נעמד. הוא הביט בי ישר. ״תחזיק את הראש שלו.״
ירדנו לרחוב, שנינו, כשהוא חובק את הכלב ואני רץ קדימה לעצור טרמפ. שום רכב לא עצר. מי עוצר בשעה כזו ברחוב עם גבר מבוגר וכלב גוסס? ואז שלמה פנה שמאלה, אל המקום שבו הבנק הישן היה פעם. לא הבנתי. הוא הניח את מיקי על ספסל, הוציא טלפון, וראה שנשארו לו עוד 1,800 שקל בחשבון. ״זה יספיק,״ אמר. ״צריך למצוא מונית.״
מונית לא ענתה. מונית שנייה אמרה שהמרכז רחוק מדי. מונית שלישית, נהג בשם יוסי, הסכים תמורת 400 שקל מזומן. שלמה שילם לו חצי מראש.
בדרך לפתח תקווה, לחדר מיון וטרינרי, שלמה ישב מאחור, הכלב על הברכיים. הוא לא דיבר. הוא רק ליטף את הראש של מיקי, פעם אחר פעם, כמו שמלטפים בד של תפילין. אני יודע. ראיתי אותו פעם אחת עושה את זה בהשכמה.
הרופאה היתה צעירה ממנו בשלושים שנה. היא אמרה שזה אפנדיציט, מה שנקרא אצל כלבים בטן חריפה. צריך ניתוח עכשיו. שלמה לא שאל כמה. הוא רק אמר: ״תעשי מה שצריך.״
הניתוח ארך שעה וארבעים דקות. אני ישבתי בחדר ההמתנה, על כיסא פלסטיק ירוק, וקראתי שלט על תולעת הפארק. שלמה ישב על הרצפה, עם הגב לקיר, וכשהרופאה יצאה ואמרה ״הוא עבר את זה בשלום,״ הוא פשוט הוריד את הראש. לא בכה. רק הוריד את הראש, ואז הרים ושאל: ״אפשר לראות אותו?״
היא הכניסה אותו לחדר. אני נשארתי בחוץ. מבעד לדלת הזכוכית ראיתי אותו מתכופף ליד הכלוב. מיקי היה מחובר לצינור, אבל ראה את שלמה, ולמרבה הפלא, הזיז את הזנב. שלמה הכניס יד מבעד לסורגים. מיקי ליקק לו את האצבעות. שתי דקות. אולי שלוש. ואז שלמה יצא, התיישב לידי, ואמר: ״עכשיו צריך ללוות.״
הסכום הכולל היה 7,200 שקל. שלמה שילם בשתי כרטיסים וקצת מזומן. החזרנו אותו למחרת בבוקר, עם מיקי עטוף בשמיכה. הנהג יוסי לא לקח כסף על החזרה. ״אני אוהב כלבים,״ הוא אמר. ״ולמי שאוהב כלבים באמת, מגיע הנחה.״
אף אחד ברחוב לא האמין ששלמה הוציא כסף כזה על כלב. ״אתה משוגע,״ אמר לו שכן אחד. ״בכסף הזה אפשר לטוס ליוון.״
שלמה לא ענה. הוא רק שפך קצת מים לקערה של מיקי, כיוון את הצל על הרצפה, והמשיך לעמוד שם עד שהכלב שתה.
כעבור חודשיים היתה לנו קייטנה ברחוב. כל הילדים יצאו עם הדוד משולם, ומיקי רץ לידם. שלמה הלך מאחור, איטי, עם מקל הליכה שהיה נראה חדש. אבל אני זיהיתי. זה היה מקל של אקליפטוס, מהענף שנפל בסערה. הוא בטח מצא אותו ברחוב והחליק אותו עם סכין.
ואז, חודש שעבר, ירד שלמה מהבית עם תיקיה חומה. הוא הלך למשרד עורך דין. חזר אחרי שעתיים. אני ירדתי להוציא דואר, והוא ישב על המדרגות, עם מיקי לידו, וחתם על מסמכים. הוא כתב משהו בעט כחול, לאט, בעמוד הראשון, בעמוד השני. חתימה. עוד חתימה. ואז הוא הניח את הדף בתיקיה, טפח עליה, ואמר לכלב: ״עכשיו אתה מסודר. אם משהו יקרה לי, אתה לא חוזר לרחוב.״
שאלתי אותו, סתם, מתוך סקרנות. ״מה זה, שלמה? צוואה?״
הוא הביט בי. ״לא. אני רשמתי על שמו 184,000 שקל. אם אני לא אתעורר בבוקר, הכסף הולך לעמותת כלבים בחיפה. לא למדינה. לא לאף אחד. להן.״
״ואין לך משפחה?״ שאלתי.
״יש לי אחיין.״
״ומה איתו?״
שלמה שתק. הוא הסתכל על מיקי, שהיה עסוק בהרחת נמלה. ״האחיין שלי אמר לי לפני ארבע שנים שהכלב הזה לא ישרוד. ושהוא לא ייכנס לבית שלי עד שלא אזרוק אותו.״
הוא קם. ניער את הברכיים. ״אז הוא לא ייכנס.״
היום בבוקר אני ראיתי את דוד משולם נוסע לעבודה. שלמה עמד ליד הדלת שלו, פתח אותה ונכנס. לא לרחוב שלו. הדלת לבנק. הוא נכנס לבד, בלי מיקי, עם התיקיה החומה. יצא כעבור עשרים דקות. מיקי המתין בחוץ, שוכב על המדרכה, זנב רועש.
שלמה לא הסתכל עליי. הוא עבר, עצר ליד מיקי, שלף כיסא מתקפל קטן, התיישב לידו. מהתיקיה הוציא קבלה. קרא אותה. קיפל לשניים.
מיקי קם, הסתובב סביבו, וליקק לו את היד שבה החזיק את הקבלה. שלמה לא משך אותה. הוא השאיר אותה שם. והם נשארו ככה עוד קצת, שניים מול השמש, עד ששלמה קם ואמר: ״נו, מיקי. בוא נקנה לך משהו טעים.״
ושניהם נכנסו למכולת של מלכה בקצה הרחוב, וקנו לכלב ביסקוויט ב-12 שקל. שלמה שילם במזומן. קיבל עודף. שם אותו בכיס. ואז חזר הביתה, מחזיק שקית קטנה, כשמיקי הולך צמוד לרגל שלו.
אני עמדתי במרפסת כל הזמן הזה. רק עמדתי. לפעמים, כשאתה עד, אתה לא צריך לעשות כלום. רק להסתכל. ולדעת שמה שאתה רואה — לא מובן מאליו.
