בצהרי יום שישי, עם ריח הים מהמפרץ, יובל חזר הביתה רעב. מהמטבח עלה ריח של בשר עם תפוחי אדמה, שום טרי ולחם שזה עתה נאפה. הוא נכנס. דנה ותמר ישבו ליד השולחן. מולן תבנית צלייה, סלט קצוץ, חומוס ביתי. תמר טבלה חתיכת לחם ברוטב ונראתה מרוצה באמת.
— היי, — אמר יובל, משתדל לא להסתכל על האוכל.
— היי, אבא, — ענתה תמר בלי להסתובב.
הוא עמד בפתח. הבטן קרקרה.
— אולי תתנו לי? לא אכלתי מהבוקר.
דנה הביטה בו מעל כוס לימונדה קרה.
— שישים שקל, — אמרה.
יובל כמעט נחנק.
— מה?
— מנה — שישים שקל. המוצרים שלי, הבישול שלי, החשמל, הגז. אתה בעצמך אמרת — תקציב נפרד.
הוא נזכר. הכול חזר.
שבוע קודם, באותה שעה בדיוק, הוא הטיח את הקבלה מהסופר על השולחן והודיע:
— מהראשון לחודש — תקציב נפרד. נמאס. אני נשבר בעבודה עשר שעות ביום, והכסף לא נראה. אני רוצה ג'נטים חדשים לאוטו. יפניים. ואנחנו רק אוכלים את הכול.
דנה קילפה תפוחי אדמה. עצרה.
— אתה בטוח, יובל?
— בטוח לגמרי. כבר יש לי מדף פנוי במקרר. התחתון — שלי.
— ותמר? היא בת ארבע-עשרה, היא גדלה. ויטמינים, בגדים…
— תמר היא הבת שלך, את משלמת. אני אתן רק לבסיס: לחם, חומוס, חלב. כל היתר — שלך.
דנה שתקה רגע. ניגבה את הידיים במגבת.
— טוב. רק הסכם אחד: אין דרך חזרה.
הוא גיחך. חשב שתוך שבוע היא תבוא להתחנן לכסף.
עכשיו, במטבח, הוא עמד מול הצלייה.
— שישים שקל? — חזר.
— כן. או שתלך למדף שלך. נראה לי שנשאר שם חומוס של אתמול.
הוא פתח את המקרר. המדף שלו: חצי קופסת חומוס עם קרום יבש, שתי עגבניות מקומטות, פרוסת לחם קשה.
לקח את הלחם, שבר חתיכה. לעס בעמידה, עם הגב למשפחה. שמע אותן צוחקות על איזו תוכנית טלוויזיה מטופשת. בפה היה לו כמו קרטון.
הברז במטבח טפטף בקצב קבוע. הוא הבטיח לתקן אותו כבר לפני חצי שנה.
כך עברו שבועיים. הוא קנה שימורים זולים, פיתות, לפעמים פלאפל ברחוב. הכסף הצטבר, אבל שמחה לא הייתה. החולצות שלו הפכו מקומטות — המגהץ "עבר" לחדר של דנה. אבקת הכביסה נגמרה, הוא ניסה לכבס גרביים בסבון בכיור. הריח היה של טחב.
הכי גרוע הייתה תמר. ערב אחד היא ניגשה, כשהוא אכל מול הטלוויזיה.
— אבא, בבית הספר אוספים לטיול שנתי לצפון. מאה חמישים שקל. תיתן?
הוא עיקם את הפנים.
— תבקשי מאמא. אצלי כל אגורה על החשבון. אני חוסך לג'נטים.
תמר הביטה בו ארוכות, בלי לזוז.
— ברור. על ג'נטים לא חבל, עליי חבל.
היא הלכה לחדר. מאז לא דיברה איתו. עברה לידו כמו ליד רהיט.
ביום חמישי בערב צלצל הטלפון.
— יובל! אני בחיפה! אהיה אצלך בעוד שעה! אתי דודה שרה, לא אכלנו מהבוקר! תכין משהו!
הוא קפא. שכח. היא הרי אמרה שתבוא לכנס רופאים.
רץ לחדר השינה. דנה צבעה ציפורניים על המיטה.
— דנה! אמא מגיעה! עוד שעה!
— ו…? — היא נשפה על הלק.
— מה זאת אומרת? צריך לבשל! לקבל פנים! את יודעת שאם השולחן ריק, היא תאכל אותי!
— אמא שלך — הבעיות שלך. אנחנו בתקציב נפרד. אני לא השתתפתי באורחים. אני ותמר יוצאות לקניות.
— את לא יכולה! זאת אמא שלי!
— בדיוק. אמא שלך. לך לכיריים.
היא לקחה תיק, קראה לתמר. דקה אחר כך נטרקה הדלת.
הוא נשאר לבד. פתח את המקרר. המדף שלו — ריק, רק פיתה יבשה. בארון קופסת טונה ברוטב עגבניות. תפוח מצומק.
הוא רץ לסופר בפינה. תור ארוך בקופות, מדפי אוכל מוכן. קנה שקית בייגלה, שני חומוסים, קופסת מלפפונים חמוצים. חזר בריצה, הזיעה נזלה על הגב.
רינה נכנסה, מילאה את המסדרון בנוכחות שלה.
— נו! איפה אתם! אוי, איזה חום! אני על הרגליים מהבוקר! איפה דנה, איפה תמר?
— הן… יצאו. לסידורים.
— ביום חמישי בערב? כשאמא מגיעה? נו-נו. תוביל אותי לאכול.
היא נכנסה למטבח. התיישבה בראש השולחן. הביטה סביב. כיריים נקיות. כיור יבש. אין ריח של אפייה, אין קול של מחבת.
— לא הבנתי, — אמרה לאט. — איפה האוכל?
יובל התרוצץ, הוציא מהשקיות.
— אמא, הנה… קניתי בייגלה. חומוס. מלפפונים חמוצים.
— בייגלה? — גבותיה של רינה זינקו למעלה. — אתה מאכיל את אמא שלך בבייגלה? איפה הצלייה של דנה? איפה מרק עוף?
— אין מרק, אמא. לא בישלו.
רינה קמה, ניגשה למקרר. פתחה. במדפים העליונים נראו קופסאות שקופות עם מדבקות "דנה". בתוכן סלט טונה, דג אפוי, לביבות גבינה.
— אז הנה אוכל! — היא הושיטה יד.
— לא לגעת! — צעק יובל וחסם את הדרך.
האם נרתעה.
— יצאת מדעתך?
— זה של דנה. אסור. אצלנו… זה… הפרדה.
באותו רגע נשמע קליק של המנעול. דנה חזרה — שכחה את הטלפון. נכנסה למטבח וראתה את התמונה: יובל מצמיד לחזה קופסת מלפפונים חמוצים, אמא שלו בהלם.
— שלום, רינה, — אמרה דנה ברוגע.
רינה הסתובבה אליה.
— דנה! מה קורה פה?! למה האוכל בבית סגור? אני מהדרך, רעבה, והבן שלי מציע לי מלפפונים!
דנה לקחה את הטלפון מהשולחן.
— רינה, כל השאלות לבן שלך. זה הרעיון שלו. הוא חוסך לג'נטים לאוטו. הכניס תקציב נפרד. אני מאכילה את עצמי ואת תמר, הוא — את עצמו. לפגוש אותך ולהאכיל אותך — זאת האחריות שלו, כך הוא החליט. הצעתי לקנות מוצרים לבואך, הוא אמר שאין לזה כסף.
היא העבירה מבט ליובל.
— כנראה שגם עלייך הוא החליט לחסוך.
רינה העבירה מבט מדנה לבנה. אחר כך לשולחן הריק. ואז לקופסת המלפפונים.
— ג'נטים, אה? — קולה נעשה שקט. — אתה, גבר בריא, הכרחת משפחה לספור כל אגורה כדי לקנות ברזלים? ואותי, אמא שלך, החלטת לקבל עם מלפפונים?
היא התיישבה על כיסא, כאילו נגמרו הכוחות.
— אלוהים, את מי גידלתי… קמצן. קמצן אמיתי.
יובל שתק. רצה להצטדק, לומר שדנה אשמה, שהיא מבזבזת יותר מדי. אבל המילים נתקעו בגרון.
— דנה, — אמרה רינה. — תמזגי לי תה. רק תה. אני אשתה ואלך. לכוורת של שרה. אני לא יכולה פה. בבית הזה אי אפשר לנשום מקמצנות כזאת.
האם עזבה אחרי ארבעים דקות. יובל ישב במטבח בחושך. קופסת המלפפונים עמדה על השולחן, סגורה. שמע את דנה מחממת אוכל לתמר. הן מדברות בקול נמוך. הוא היה קרוב, אבל הרגיש כמו בקצה השני של העולם.
הוא הסתכל על הידיים שלו. הן רעדו. המספרים באפליקציית הבנק בטלפון — 5,400 שקל. הוא חסך לג'נטים. אבל הם נראו סתם מספרים. מול העיניים — הבעת הפנים הקפואה של תמר בערב עם הטיול, ופני אמא שלו כשקמה מהכיסא בלי לסיים את התה.
הוא קם. הרגליים כותנה. ניגש לדנה, שעמדה ליד הכיור.
— דנה.
היא סגרה את המים. לא הסתובבה.
— מה אתה רוצה?
— תקחי את הטלפון. — הוא הושיט לה את הסמארטפון.
— למה?
— תפתחי את הבנק. תעבירי הכול לחשבון של תמר. את כל 5,400 השקלים.
דנה הסתובבה. לקחה את הטלפון. פתחה את האפליקציה. הקלידה סכום. הראתה לו את המסך: אישור העברה.
— מוכן, — אמרה.
הוא הביט במסך. יתרה ריקה. אבל משהו בחזה השתחרר.
— אני אידיוט, — מלמל. — חשבתי שאתן בזבזניות. ואני… נשארתי לבד.
דנה החזירה לו את הטלפון.
— לך לשטוף ידיים. בתנור יש שניצלים. של אתמול, אבל חמים.
הוא לא אמר מילה. ניגש לכיור. פתח את המים החמים, שפשף את הידיים זמן ארוך מהנדרש.
התיישב לשולחן. דנה הניחה לפניו צלחת עם שניצל ופירה, בלי להביט בו ישירות. הוא נגס. הבשר היה פריך, הפירה חמים, וטעם לו כמו הדבר הכי טוב שאכל מזה שבועות.
תמר נכנסה למטבח באמצע הלעיסה שלו. עצרה בפתח, הביטה בשולחן — בשלושה צלחות, לא שתיים. משהו בפניה התרכך. היא ניגשה, משכה כיסא, ישבה מולו בלי מילה. לקחה מזלג מהמגירה, נגסה בפירה מהצלחת שלו.
— טוב? — שאלה, בלי להרים מבט.
— טוב, — אמר יובל.
הם אכלו בשקט, שלושתם, והברז הדולף המשיך לטפטף באותו קצב עקבי כמו תמיד.
