החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים, לא יותר. וזה היה הדבר המוזר: שלושת הקילוגרמים האלה היו כבדים יותר משתים־עשרה השנים שארז וליאורה חיו יחד. הוא עמד במרכז המטבח והחזיק את הג'ינג'י צמוד לחזה. ליאורה הביטה בהם מהפתח, ידיים שלובות, ועל פניה היה אותו מבט שאנשים שומרים לדוחו"ח חניה מתחת למגבים. מהסלון בקע קול מונוטוני של מהדורת חדשות. במטבח היה ריח כבד של דג מטוגן, והריח הזה סתם הכל — את המחשבות, את המילים, אפילו את הכעס.
— הבאת מהרחוב? — היא הנידה בראשה.
היא לבשה חלוק בית בצבע בורדו עם רוכסן שבור. השנה הרביעית. הרוכסן התפצל עוד בחורף שעבר, אבל ליאורה לא טרחה לתקן את החלוק ולא לקנות חדש. כשהיא הסתובבה בדירה היא החזיקה את השוליים ביד. ארז הציע לה לא פעם לקנות אחר.
— למה? זה עוד בסדר גמור, — ענתה והידקה את הקצוות כאילו החלוק הזה היה הדבר האחרון שהיא פחדה לאבד.
ארז רצה לספר לה איפה מצא את החתול. שהוא ישב מתחת לבניין יומיים — רזה, קופא מקור, עם אוזן שמאל שבורה. הביט בעיניים ירוקות גדולות כאילו לא בחר בבית הזה במקרה, אלא חיכה לו במיוחד. אבל ליאורה ממילא לא הייתה מקשיבה. היא כמעט אף פעם לא הקשיבה לו עד הסוף.
מאחוריה, על השיש, הייתה צלחת עם עצמות דג. הג'ינג'י סובב לשם את הראש. לא אל האישה — אל האוכל. ארז הרגיש דרך החולצה את פעימות הלב הקטנות והחפוזות.
— תוריד אותו חזרה. אמרתי לך.
שתי המילים האחרונות — "אמרתי לך" — נשמעו כמו גזר דין שלא דנים בו. ארז שמע את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים, שהיה יכול לשחזר אותו בעיניים עצומות: הקול הקר והרגוע, הסנטר המורם מעט והאצבעות הננעצות במרפק.
הוא הוריד מבט אל החתול. החתול הביט בו מלמטה למעלה. האוזן השבורה רעדה מכל צליל חזק. קטן, חם ואף־אחד לא שלו. ארז הנהן בשקט.
המפתחות היו על המדף ליד הדלת — בין חשבונות לא משולמים לעלוני פרסום שאיש לא קרא. הוא הכניס אותם לכיס הז'קט. החתול, מבוהל, ננעץ חזק יותר בציפורניו בחולצת המשבצות. טופר אחד תפס חוט ומיתח ממנו לולאה דקה. הדלת נסגרה. המנעול נקש ביובש.
בקומה השנייה הבהבה נורה. היא הבהבה כל עוד ארז זכר את עצמו בבניין הזה. הצעדים הדהדו מהקירות האפורים. על כל מדרגה החתול נרעד ונדבק חזק יותר. הציפורניים חדרו דרך הבד ונגעו בעור, אבל הכאב כמעט לא הורגש. במקום כאב היה משהו אחר. ככה נאחזים ביד כשמפחדים שעכשיו ישחררו אותך.
בקומה השלישית ארז עצר.
לפני ארבע שנים ליאורה הכריחה אותו להיפטר מהאופניים. — רק תופסים מקום במחסן. אתה ממילא לא רוכב כבר שנים. אלה היו אופני שטח שהוא קנה מהמשכורת הראשונה בעבודה במוסך. הוא הוריד אותם מאוחר בלילה, כשאיש לא היה בחצר. העמיד אותם ליד פחי המחזור, נעמד לרגע לידם ואז הלך בלי להסתובב.
לפני האופניים היו נעלי הריצה. — מה זה מוטל פה במסדרון? אתה ממילא כבר לא רץ. בנעליים האלה הוא רץ את חצי המרתון הראשון והיחיד שלו בטבריה. הסוליה עוד הדיפה ריח של אספלט מחומם.
עוד קודם היה יוסי. — תפסיק להתקשר אליו. הוא משפיע עליך רע. יוסי התקשר עוד חצי שנה בעצמו. אחר כך גם הוא הפסיק.
רגע לפני ראש השנה שעבר, אמא שלו שאלה אם היא יכולה לבוא לחג. ארז כבר עמד להגיד "ברור", אבל ראה את ליאורה מנידה בראשה מאחורי גבו. — עדיף אחרי החגים, אמא, — אמר אז. — בסדר, — ענתה האם בשקט. עדיף הייתה צועקת. בקול הרגוע הזה היה הרבה יותר כאב.
היה גם כלב משוטט. שחור, גס. בא כל בוקר אל מתחת לבניין שלהם. ארז הוציא לו לחם, שאריות אורז, לפעמים קצוות נקניק. יום אחד ליאורה ראתה ואמרה: — תפסיק להאכיל אותו. השכנים כבר מתלוננים. אף אחד לא התלונן. אבל ארז ציית. הכלב עוד שבוע בא וחיכה. ואז נעלם — בשקט, כמו יוסי.
החתול גרגר בקושי. ביישני, כמעט מתנצל, כאילו ביקש סליחה על כך שהוא תופס מקום שלא שייך לו.
בחוץ קיבל אותו אוויר ינואר קר ורטוב. ריח של גשם ואספלט. מעבר לבניינים, ליד ואדי קטן, מישהו שרף גזם, ועשן מריר נמתח ברצועה דקה בין הקירות. מתחת לעמוד התאורה הבריק אספלט רטוב. עלי שלכת רטובים נדבקו לקצה המדרכה. שכבו שם, נרמסים וקרים.
מימין, כעשרים צעד, עמדו פחי מחזור כחולים עם צבע מתקלף. משם נדף ריח לא נעים. משמאל הייתה גינה קטנה. הנדנדה חרקה ברוח. ילדים לא היו לארז ולליאורה. פעם הוא דמיין איך הוא מלמד את הבן לרכוב על אופניים בחצר הזאת. או את הבת. הוא ראה את התמונה הזאת בדמיונו פעמים רבות, אבל אף פעם לא העז לדבר על זה עם אשתו. לפתוח שיחה היה אומר לריב. וריב כמעט תמיד נגמר באותו משפט. אמרתי לך.
ארז העיף מבט אל הפחים. אחר כך אל הג'ינג'י. ובמקום להמשיך ללכת, התיישב על ספסל. החתול מיד התכרבל על ברכיו וקיפל את רגליו. ושוב גרגר. הפרווה הייתה גסה, במקומות סבוכה ומלוכלכת, אבל מהגוף הקטן עלה חום חי. ארז העביר כף יד על הגב הצנום ומישש את הצלעות. הן בלטו אחת־אחת, דקות ותכופות. החתול היה תשוש עד קצה היכולת, ובכל זאת גרגר כאילו הרגע קיבל מהחיים כל מה שאפשר לחלום עליו.
בקומה הרביעית דלק החלון במטבח. מאחורי הווילון חלף צללית בחלוק הבורדו. ליאורה שטפה כלים. היא תמיד אכלה ראשונה ואף פעם לא חיכתה לו. הצלחת שלו הייתה בדרך כלל במקרר, ולידה פתק: "תחמם לבד". למרות שהיא עצמה הייתה בבית. הוא כבר התרגל לסדר הזה. למחבת הקרה, לארוחת הערב לבד ולשקט. ל"לילה טוב" שלה, שבעצם פירשו היה: "תסגור את הדלת ואל תפריע".
פעם הכול היה אחרת. בשנה הראשונה לנישואים ליאורה חיכתה לו בפתח. בימי חמישי הדירה הדיפה ריח של עוגת תפוחים וקינמון, כי היא אפתה. צחקה, עזרה לו להוריד את הז'קט, שאלה איך עבר היום, ובאמת הקשיבה לתשובה. ארז לא זכר מתי בדיוק הכול השתנה. לא הייתה מריבה אחת גדולה שאחריה הכול נשבר. לא נאמרה מילה מיוחדת. רק עוגת התפוחים הפכה אט־אט לקדירה קפואה. "ספר לי" הפך ל"אל תפריע". ו"בוא נעשה יחד" פינה את מקומו ל"אמרתי לך" אינסופי. הכול דעך באיטיות, כמו הנורה בקומה השנייה. היא לא נשרפה בבת אחת — קודם התחילה להבהב. ואז התרגלו להבהוב והפסיקו לשים לב שהאור כבר מזמן לא תקין.
לפני שנה ארז חלה. החום קפץ כמעט לארבעים, הראש נחבט מכאב רקה אל רקה. הוא שכב על הספה ושמע את ליאורה משליכה סירים במטבח. היא לא נכנסה לחדר. — תפסיק ליילל, גם אני עייפה! — קראה מעבר לקיר. ארז לא יילל. הוא פשוט לא הצליח להפסיק להשתעל. נאלץ לקום בעצמו, להרתיח מים ולקחת כדור.
גם עכשיו הוא יכול היה לחזור למעלה. להשאיר את החתול מתחת לחדר המדרגות, לפתוח את הדלת ולהנהן בשקט לליאורה. בבוקר היא תגיד כרגיל: — תסדר אחריך. והוא יסדר. בערב שוב תחכה לו מחבת קרה, פתק קצר וטלוויזיה עמומה מעבר לקיר. מחרתיים הכול יחזור. אחר כך עוד חודש. עוד שנה. ואולי עוד עשר שנים.
אבל ארז המשיך לשבת על הספסל. לא הצליח לקום.
החתול הרים את הראש. באור הפנס נראה כאילו נשקף משהו בעיניו הירוקות. ארז העביר באיטיות אצבעות לאורך הגב הג'ינג'י. הפרווה הייתה רכה וחמה. החתול עצם עיניים בסיפוק והצמיד את הראש אל היד, מבקש עוד. בתנועה הזאת הייתה כל כך הרבה אמון, כאילו מעולם לא התאכזרו אליו. או שכן התאכזרו, אבל הוא בכל זאת העז להאמין לאדם שוב.
בכיס צלצל פתאום הטלפון. על המסך הופיע שם: "ליאורה". האותיות הבהירות זהרו בחושך. ארז הביט בהן כמה שניות ולחץ על סירוב.
מוזיקה מחלון מרוחק נעצרה. אפילו הרוח חדלה לרגע לטלטל את הענפים החשופים. נשאר רק הגרגור השקט והסדיר של החתול על הברכיים.
ארז הרים עיניים אל חלונות הקומה הרביעית. האור במטבח כבר כבה. כלומר, ליאורה הלכה לחדר. עכשיו תדליק איזו סדרה, תכסה את עצמה בשמיכה עד הסנטר ותתיישב מול הטלוויזיה. אל החלון היא לא תיגש. גם לא תתקשר שוב. הרי היא כבר נתנה הוראה, וארז תמיד מילא אותה. שתים־עשרה שנים בלי מרי רציני אחד. למה לבדוק מישהו שאף פעם לא אכזב?
החתול הוציא לאט את הרגל הקדמית והניח אותה על פרק ידו של ארז. לא שלף ציפורניים, לא ניסה להחזיק בכוח. פשוט נגע. כריות הרגל היו מעט מחוספסות וקרירות. מהנגיעה הפשוטה הזאת משהו בתוכו זז. כמעט בלי מורגש, בלי כאב ובלי קול. ככה נקרע חוט ישן ומתוח שהחזיק הכול יותר מדי זמן.
ארז הכניס יד לכיס הז'קט. האצבעות מיד מצאו צרור: שני מפתחות על טבעת מתכת עם שריטה דקה. אחד פתח את דלת הכניסה, השני את הדירה. המתכת הייתה חמה מהגוף וכל כך מוכרת, שארז היה מזהה את המפתחות האלה במגע בין עשרות אחרים. הוא הוציא את הצרור והניח אותו על לוחות הספסל הרטובים. שתי חתיכות מתכת קטנות. מוזר כמה מעט יכול לשקול דבר שמשך שנים מחזיק אדם במקום אחד.
ארז קם, הצמיד את החתול חזק יותר לחזה והתחיל ללכת. חצה את החצר, עבר ליד הגינה והנדנדה החורקת ברוח, ופנה אל הפתח שהוביל לרחוב הראשי. הפנסים מתחו שלוליות אור על האספלט הרטוב. מתחת לסוליות רשרשו עלים רטובים. החתול כבר לא נרעד מכל צעד. הוא נצמד אל חולצת המשבצות, תפס בציפורן את אותה לולאת חוט שנמתחה, וקפא. נדמה היה שהג'ינג'י הבין: עכשיו הם הולכים לכיוון הנכון.
מעבר לפתח נפתח רחוב כמעט ריק. מכוניות בודדות חלפו, מצמיגיהן עולה רשרוש עדין על הכביש הרטוב. בפינה הבריק חלון של מכולת פתוחה כל הלילה. ארז נכנס פנימה והניח את החתול בזהירות על הרצפה ליד הקופה. הג'ינג'י מיד התיישב, כרך את הזנב סביב רגליו הקדמיות והמתין בסבלנות, כאילו עשה כך כבר אלף פעמים. ארז ניגש למדפים, לקח פחית מזון לחתולים וקרטון חלב. האישה ליד הקופה העיפה מבט בו, אחר כך בחתול המרושל, אבל לא שאלה דבר. הוא שילם, הרים את הג'ינג'י שוב ויצא.
הטלפון המשיך לצלצל בכיס. צלצול רדף צלצול, אבל ארז אפילו לא האט את הצעד. המפתחות נשארו מוטלים על הספסל בחצר.
כעבור שעה יתחיל לרדת גשם דק. הטיפות הקרות יכסו את טבעת המתכת, יתאספו בשיני המפתחות ויטפטפו על הלוחות הכהים. ליאורה תיגש לחלון רק למחרת, לקראת הצהריים. תביט למטה ותראה ספסל ריק, חצר שוממה ופחים סגורים. החתול הג'ינג'י לא יהיה בשום מקום. גם ארז לא. היא תתחיל לחייג שוב למספר שלו וכל פעם תשמע רק צפצופים ארוכים. אחר כך תכתוב הודעה: "תפסיק להתנהג כמו ילד". כשלא תקבל תשובה, תשלח עוד אחת: "אני לא צוחקת". ואז תופיע קצרה: "איפה אתה". אפילו סימן שאלה היא לא תשים. יצא לא שאלה, אלא עוד הוראה, שלפעם הזאת לא יהיה מי שימלא.
למחרת ימצא את המפתחות השוער. יעלה לקומה הרביעית, יצלצל בדלת ויאמר: — נראה שאלה שלכם. היו על הספסל. ליאורה תיקח את הצרור, תסובב אותו כמה פעמים בין האצבעות ותזהה מיד את השריטה על הטבעת. ואז תלחץ את המפתחות כל כך חזק עד פרקי האצבעות ילבינו.
שתים־עשרה שנים היא חזרה על אותה מילה. לזרוק. קודם את האופניים. אחר כך את נעלי הריצה. אחר כך את יוסי. אחר כך את הכלב שהגיע אל מתחת לבניין. ולבסוף את החתול הג'ינג'י. רק שבפעם הראשונה נעלם מהבית לא הדבר שהורתה לזרוק.
