בימי שישי, סבא שלי היה פורש שולחן מתקפל בשוק הפשפשים ביפו, מסדר עליו שמיכות טלאים תפורות ביד, ומתחיל להתמקח עם תיירים עד שנשאר בלי קול. אני ישבתי לידו על כיסא הגלגלים, מקפלת פריטים לפי גודל, וסופרת שקלים לתוך קופסת פח מהוהה.
זה היה הטקס שלנו. כל שישי משבע בבוקר עד שש בערב. חום אוגוסט דביק, ריח נענע טרייה מהדוכן שליד, צעקות מוכרים, שחפים על גגות הטיח. מאז התאונה, זה היה כל עולמי.
סבא אריה, בן שבעים ושש, תפר כל לילה. אצבעות עקומות מפרקים, משקפיים עבים, כל תפר מכוון למילימטר. "כל שמיכה = עוד טיפול," אמר לי פעם. אני לא ידעתי כמה זה מדויק.
כל טיפול פיזיותרפיה עלה ארבע מאות שמונים שקלים. פעמיים בשבוע, במחלקת השיקום של איכילוב. בחדר המדרגות של הבניין שלנו, הנורה בכניסה דעכה לגמרי לפני חודש, אבל אף אחד לא טרח להחליפה. ספרתי את המדרגות לפי הזיכרון — שתים עשרה — כשהגלגל קפץ על השקע הקבוע במדרגה השביעית.
"את תחזרי ללכת," סבא היה אומר כל ערב, והמחט במכונת התפירה נשמעה כמו גשם. "אין מילה אחרת."
ואז הגיע שישי אחד שהפך הכל.
היה בערך חצות היום. התיירים שצפו. מכרתי שמיכה תכלת-לבן לזוג אמריקאי במאה שמונים שקלים. סבא התווכח עם אישה על מחיר של שמיכה ירוקה. פתאום, אופנוע שחור עצר ליד השולחן, כל כך קרוב שהרגשתי חום מהמנוע על הפנים.
הרוכב הוריד קסדה, הניח אותה על המושב, והתקדם. ז'קט עור, קעקוע להבה על האמה, זקן של שבוע. הוא נראה כמו מישהו שלא ישן חודש.
הוא עמד מול סבא שלי, רגליים פסוקות. שתק. ואז:
"עשרים שנה. אני מחפש אותך עשרים שנה."
סבא קפא. השמיכה הירוקה נפלה על הריצוף.
"איתן…" הוא מלמל. "מה אתה—"
"מה אני עושה כאן?" איתן צחק בלי הומור. "באתי לשאול איפה קברת את הבת שלי."
הלב שלי היכה כמו פטיש. בת שלו? סבא שלי היה רק סבא. אמא שלי מתה כשהייתי תינוקת. כך הוא תמיד סיפר: רונית, הבת שלו, נפטרה בלידה. אבא שלי מעולם לא היה בתמונה.
"לא כאן," אמר סבא וצעד לפנים. "לא מול הילדה."
איתן הסתובב אליי. לרגע, משהו עבר לו בפנים — עווית קטנה, כמו מישהו שזיהה תמונה ישנה.
"הילדה," הוא חזר על המילה. "היא יודעת מי אני?"
סבא תפס את כתפו. "איתן, בבקשה—"
"אני אבא שלך."
שלוש מילים. ביום שישי, מול שולחן שמיכות, מול צעקות השוק.
סבא ניסה לדחוף אותו. איתן לא זז. הוא הסתכל עליי. "אני לא יודע מה הוא סיפר לך. אבל אני לא מת, ואת לא מתה. אף אחד לא קבר אף אחד."
לקוחות הפנו ראש. המוכר ליד הניח את כוס הנענע. מישהו עצר עם עגלת קניות.
"בואי," אמרתי לסבא. הקול שלי נשמע כמו של מישהי אחרת.
הלכנו הביתה בלי לומר מילה. היה חם, ואני קפאתי.
בדירה, סבא ישב על הספה, כתפיים שמוטות. אני נעמדתי מולו — כלומר, ישבתי, ידיים על הגלגלים, כל הגוף מכוון אליו כמו אקדח טעון.
"מי הוא?" שאלתי. "ותפסיק עם התשובות הקצרות."
הוא סיפר. והסיפור היה שונה לגמרי ממה שחייתי איתו.
אמא שלי, רונית, היתה בת עשרים ואחת כשהתאהבה באיתן. הוא היה מכונאי אופנועים במוסך בשכונת קריית שלום. בלי תואר, בלי "עתיד" — כך סבא ניסח. רונית נכנסה להריון. סבא אסר עליה לראות אותו.
הוא הודה בהכל: הוא יירט מכתבים. הוא ניתק קווי טלפון. הוא משך זמן, העביר אותה דירה. וכשרונית מתה בלידה, הוא התקשר לאיתן ואמר שהתינוקת — אני — לא שרדה.
"רציתי להגן עלייך," אמר.
"ממי?"
"מאבא שלך."
"אז החלטת בשביל שנינו."
הוא שתק.
באותו לילה, חיפשתי בארון. מאחורי סוודרים ישנים, מצאתי קופסת עץ נעולה. המפתח היה במגירת המטבח, בתוך גרב בודדת, עטוף בנייר טואלט. כמו מישהו שניסה להחביא משהו שנמצא.
בתוך הקופסה: מכתבים. עשרות. כתב יד זעיר, קשורים בסרט כחול. תמונה של אמא שלי — צעירה, שיער כהה ארוך — ליד גבר צעיר עם קסדה ביד. איתן.
קראתי עד שלוש לפנות בוקר. כל מכתב התחיל ב"רונית שלי". כל אחד נחתם ב"שלך לתמיד, איתן". המילים היו פשוטות. כל שורה היתה סכין.
למחרת בבוקר, התקשרתי למאיה. היא הגיעה תוך עשרים דקות, רכובה על קורקינט, מהרובע האחר. "מה קרה?" שאלה.
"בואי איתי."
"לאן?"
"בדיקת אבא."
הבדיקה עלתה אלף וחמש מאות שקלים. שילמתי מהחסכונות שלי — כסף שקיבלתי על שמיכות שעזרתי למכור בקיץ. לא ביקשתי מסבא אגורה.
איתן הגיע למעבדה במרכז העיר עם דגימת רוק. אני הבאתי שלי. האחות אמרה שהתוצאות יהיו תוך שבוע.
במשך כל השבוע, סבא בקושי דיבר. הוא תפר. שמיכה אחרי שמיכה. יום ולילה, המכונה במטבח נשמעה כמו גשם. הכלב של השכנה — פודל לבן בשם קרמבל — נבח בכל פעם שהמעלית עלתה, אבל כבר לא שמתי לב.
מאיה באה כל יום. היא היתה יושבת איתי במרפסת, שותה נענע קר, ופשוט שותקת איתי. פעם אחת היא אמרה: "את לא חייבת להחליט מהר." זה הכל.
ביום שלישי, בשתיים בצהריים, טלפון מהמעבדה. התוצאות מוכנות.
איתן בא לאסוף אותי. סבא עמד בפתח הדלת, עם עלה בזיליקום ביד — הוא תלש אותו מהעציץ שלי במרפסת, אף על פי שמעולם לא נגע בצמחים.
במעבדה, האחות נתנה לנו מעטפה. איתן לא פתח אותה. הוא הושיט לי.
פתחתי. בראש הדף: "הסתברות אבהות: 99.97%."
איתן הוא אבא שלי.
אמרתי את זה בקול רם, כדי לשמוע את עצמי.
איתן שילב ידיים. הוא לא חייך. הוא פשוט נשם נשימה עמוקה ואמר: "ידעתי תמיד."
חזרתי הביתה. סבא ישב ליד דלת הכניסה. הוא קם כשנכנסתי.
"נו?" שאל.
"אתה סבא שלי," אמרתי. "אבל אתה גם שקרן."
הוא צנח על הכיסא. השתיקה היתה כבדה כמו שמיכה רטובה.
"בשישי," אמרתי. "אתה תבוא לשוק. ותספר."
"למי?"
"לכולם. לכל מי שקנה ממך. לכל מי שחשב שאתה איש ישר."
הוא הוריד את הראש. לא. הוא פשוט ישב שם, עם הכתפיים שלו.
ביום שישי הבא, הגענו לשוק באותו זמן. אבל הפעם, סבא לא פרש שולחן. הוא עמד מול הדוכן הריק, ידיים רועדות, והמתין עד שהקהל התאסף.
מוכרים, לקוחות קבועים, תיירים. אולי שלושים איש. המוכר ליד הניח כוס נענע על השולחן שלו. מישהו עצר את האופניים. שחף צרח על גג קרוב, וזבוב נחת על שמיכה מקופלת שנשארה מהשבוע הקודם.
"אני רוצה לומר לכם משהו," אמר סבא. קולו היה יבש. "עשרים שנה מכרתי כאן שמיכות. וכל הזמן הזה, שיקרתי."
הקהל השתתק. אפילו הזבוב.
הוא סיפר. על רונית. על המכתבים. על השקר. על איתן. עליי. הוא הודה שהחביא את המכתבים. שהוא אמר לאיתן שהתינוקת לא שרדה. שהוא מחק אותו מהחיים שלנו.
אישה אחת — לקוחה קבועה שקנתה שמיכה כל שנה למתנות — משכה את ידה מהארנק. "קניתי ממך בשבוע שעבר," היא אמרה. "אתה יודע מה? תחזיר לי את הכסף."
סבא שלף שטר של מאתיים שקלים. היא לא לקחה אותו. היא זרקה את השמיכה על השולחן ועזבה.
אני ישבתי בצד, על כיסא הגלגלים. איתן עמד ליד הגדר, ידיים בכיסים. הוא לא אמר מילה.
כשסבא סיים, הוא הסתובב אליי. "סליחה," הוא אמר, מול כולם.
"סליחה לא מספיקה," אמרתי. "אבל זה התחלה."
בשבועיים שאחר כך, לקחתי את העסק של סבא לידיים שלי.
עבר זמן השמיכות הרגילות. עיצבתי לאוכלוסייה על כיסאות גלגלים: שמיכות עם כיסים צדדיים, רצועות ביטחון, בד נושם. הדגם הראשון נראה טוב. סבא תפר אותו. איתן איתר ספק בדים בדרום תל אביב, וקיבלנו מחיר טוב — שלושים שקלים למטר.
שבוע ראשון: שתים עשרה שמיכות. שש מאות שמונים שקלים לשמיכה. סך הכל שמונת אלפים ומאה שישים שקלים.
ואז עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות.
לקחתי תעודת זהות, רישום עסק, טפסים, ונסעתי לרשם התאגידים. איתן וסבא חיכו בחוץ. לא הזמנתי אותם.
במשרד, מילאתי טופס רישום שותפות. בשדה "אחוז בעלות": נועה לוי — שישים אחוז, מנהלת שותפה. איתן מוראד — עשרים וחמישה אחוז. אריה לוי — חמישה עשר אחוז.
חתמתי. שלחתי טופס שני לבנק לאומי. פתחתי חשבון עסקים. רק אני מורשית חתימה. אף אחד אחר.
בדרך חזרה, עצרתי במרכז הרפואי. הפקדתי המחאה ראשונה: ששת אלפים שקלים עבור טיפולי פיזיותרפיה לשלושת החודשים הבאים. פעמיים בשבוע, ארבע מאות שמונים שקלים לטיפול. הכל משולם מראש, מהחשבון שלי, בהעברה בנקאית. לא מזומן, לא דרך סבא.
בערב, קראתי לשניהם לסלון.
הנחתי שלושה עותקים של הסכם השותפות. עט. דף עם מספר החשבון ופרטי הבנק.
"חתמו," אמרתי.
סבא הרים את ההסכם. "שישים אחוז לך?"
"כן. העסק שלי. אני מחליטה."
איתן חתם בלי להתווכח. סבא הסתכל עליי זמן ארוך, ואז חתם.
"מעכשיו," אמרתי, בלי להרים את הקול, "כל שקל נכנס לחשבון. אני עוקבת אחרי כל תנועה באפליקציה. כל החלטה על עיצוב, מחיר, ספק — דרכי. ואם תשקרו לי פעם אחת, שניכם יוצאים."
סבא פתח את הפה, סגר אותו. איתן קיפל את ההסכם שלו והכניס לכיס הז'קט.
"שבת שלום," אמרתי, וגלגלתי את הכיסא למרפסת.
השקיתי את הבזיליקום. השקיעה ירדה על יפו, צבעה את העיר בכתום.
במטבח, שמעתי את סבא ממלא סיר מים לקפה. איתן פתח את המקרר, הוציא חלב. הם לא דיברו. הם הכינו קפה לשלושתנו. הניחו כוס על שולחן המרפסת, לידי.
לא אמרתי תודה. לגמתי. הקפה היה חזק מדי, בדיוק כמו שאני אוהבת.
