החשמלאי הגיע למקלט בשבוע השני של אוגוסט, כשהאוויר עמד כמו קיר והלחות דבקה לעור. קראו לו יוסי, והוא כבר מזמן לא ציפה לכלום מאף אחד. בן חמישים ושתיים, כתפיים רחבות מכוסות בזיעה, ותמיד עם בדל סיגריה כבויה בזווית הפה. בעשרים שנה האחרונות הוא תיקן הכל: דוודים שהתפוצצו, מזגנים שהזיעו, מפסקים ראשיים שהתקצרו. הוא עבד לבד, חי לבד, וידע להגיד בדיוק כמה רע פה לפני שמישהו בכלל שאל.
הם קראו לו לשבוע. הצנרת במלונה הישנה בפאתי חדרה התפוררה, והצינורות החלודים ירקו מים חומים לתוך שוקת הבטון. השלם על כל העבודה הזאת היה מגוחך — אלפיים שקל, אולי פחות — אבל לא היו הצעות אחרות על השולחן, ויוסי לא היה במצב לסרב. אז כל בוקר הוא ירד על הברכיים בין שלוליות, מקלל את הפוליפקס, את המים, את החום, את הנביחות.
הנביחות הטריפו אותו במיוחד. שורות של כלובים מאובקים, כל אחד עם איזו נשמה עזובה שנובחת מכאן ועד בנימינה. הוא לא סבל את הרעש, לא סבל את הריח, לא סבל את המבטים. שום חיה לא הייתה חסרה לו בחיים.
וביום השלישי מישהו שחרר כלבה ג'ינג'ית קטנה עם זנב מסולסל כמו בייגלה ירושלמי. היא הופיעה משום מקום, התיישבה ליד ארגז הכלים שלו, והתחילה לעקוב.
— לך מפה, — הוא נהם לעברה בלי להרים עיניים.
היא לא הלכה. היא נשארה לשבת במרחק חצי מטר, ואז, לאט, זחלה קדימה עד שהאף הרטוב שלה נגע במרפק שלו. הוא הזיז אותה. היא חזרה כעבור דקה וחצי. קרב כזה נמשך עד הצהריים, עד שיוסי ויתר ופשוט התעלם ממנה.
למחרת היא כבר עבדה.
היא קלטה את השיטה — מפתח צינורות, מפתח שבדי, פלייר, מברג. בהתחלה היא תפסה בפיה מפתחות רנדומליים, כאלה שבכלל לא התאימו. יוסי צעק עליה, כינה אותה חסרת מוח, זרק מילים שלא חוזרים עליהן. והכלבה קיבלה כל צעקה כמו ליטוף, דחפה את הראש לתוך צלעותיו הימניות, והזנב שלה הפך לפרופלור.
— היא יודעת מה היא עושה, הכלבה שלך, — אמר מישהו מאחוריו.
יוסי הסתובב. רופא בחלוק לבן עמד שם, נשען על משקוף הדלת, מעשן ונראה כאילו לא ישן שלושה לילות. ד"ר בנצי, הווטרינר הראשי, הכיר את המוות מקרוב יותר משהכיר את החיים.
— היא לא שלי, — יוסי גיחך. — אני פה עד יום ראשון וזהו.
הרופא לא ענה מיד. הוא משך מהסיגריה, הפיל אפר על החלוק, והסתכל על הכלבה.
— ביום ראשון, — אמר לבסוף, — יגיע תורה.
המפתח נעצר באוויר.
— תור למה? — שאל יוסי, למרות שכבר ידע.
— להרדמה. היא פה שמונה חודשים. אף אחד לא בא לקחת. המקום מלא, הכלוב שלה דרוש. אתה מבין איך זה עובד.
הדוקטור מחץ את הסיגריה על הסוליה ודחף את הידיים לכיסים.
— אני עושה את זה המון שנים, — אמר, — ועדיין לא למדתי להתרגל. לבני אדם אני לא מרחם, אתה צודק. אתם לפחות יודעים מה מצפה לכם.
הוא הסתובב ונעלם בתוך המסדרון האפלולי, משאיר אחריו ענן עשן קטן.
יוסי נשאר על הברכיים. הוא לא הצליח להסתכל על הכלבה. לא הצליח להרים את הראש. מפתח שבדי נשמט מידו ונפל לתוך שלולית חלודה. היא ניגשה, ליקקה את גב כף ידו, והוא הרגיש את הלשון החמה שלה עולה ויורדת כמו גל קטן.
הוא לא גמר את העבודה באותו יום. הוא ארז את הכלים, דחף אותם לטנדר הלבן המקולקל, ושכח על הרצפה קופסה שלמה של ברגים. כל הדרך לחדרה הוא נסע בלי להוציא מילה אחת, וכשנכנס הביתה, הדליק את המאוורר הרצפתי הישן, התיישב מולו, ומזג לעצמו כוסית ערק.
האוכל נשאר במקרר. הוא שפך עוד כוסית. ועוד אחת. האור במטבח לא דלק, הטלוויזיה לא הייתה מחוברת לחשמל, ובחוץ רחש החמסין כמו תנור ענק. איפה שהוא באמצע הלילה, מול הקיר הריק, יוסי ראה את עצמו: בן חמישים ושתיים, גרוש פעמיים, עם גב כואב ופוליסת ביטוח חיים שאין למי להוריש. הוא ניסה להשתכר. לא הצליח.
בבוקר הוא קם עם ראש מפוצח, פנים נפוחות, טעם מר של ברזל בפה. אבל הוא התלבש. יצא לתחנת האוטובוס. חזר למקלט.
הג'ינג'ית חיכתה לו. היא עמדה בשער, וכשראתה את הטנדר מתקרב, הזנב שלה התחיל להסתובב במעגלים, כמו איזה רוטור שמנסה להרים אותה לאוויר.
הוא התיישב על הרצפה. היא מיד רצה אל ארגז הכלים, שלפה מפתח שבדי קטן, והניחה אותו ליד הברך שלו. היד שלו רעדה. הוא הושיט אותה קדימה, והאצבעות, במקום לתפוס את הפלדה, נחתו על הראש הקטן שלה. הרגיש איך הגולגולת הדקה נדחפת כלפי מעלה, אל תוך כף ידו. היא ייבבה חרישית מאושר.
— זריקה? — קולו של ד"ר בנצי בקע מאחור.
— מה?
— בשביל ההאנגאובר. יש לי מזרק עם ויטמינים, תוך עשר דקות אתה בן אדם.
— לא ההאנגאובר, — יוסי גנח, והוריד את היד מהכלבה. — מההאנגאובר אני יודע להתאושש לבד.
הרופא כיבה את הסיגריה בקצה המזרק, הביט ביוסי רגע ארוך. ואז אמר:
— תשמע, אף אחד לא ייתן לך לחתום על מסמכים כשאתה במצב כזה, ועד שתתפכח היא כבר… במילא. אני ארשום ביומן שהרדמתי היום, אתה תחתום כעוזר שלי. וקח אותה. שיֵעלם.
— ככה אפשר?
— אסור בתכלית האיסור, — חייך הרופא. — אבל אם אני כבר מזייף מסמכים, עדיף שזה יהיה בשביל משהו חי.
— אני חייב לך, — אמר יוסי, ופתאום גילה שהקול שלו נסדק.
— לא חייב לי כלום. רק שלא תיתן לי לראות אותה כאן שוב.
יוסי הרים את הכלבה בשתי ידיו. השאיר את כל הארגזים מאחור. היא אחזה בכפותיה הקטנות בזרועו הימנית, הסתכלה עליו מלמטה למעלה, וניסתה ללקק את לחיו שלא התגלח. הוא הלך לתחנת האוטובוס המרכזית בחדרה כשהשמש יוקדת על המדרכה, והיא לא הפסיקה לרטוט משמחה.
ארבעים דקות לאחר מכן, ד"ר בנצי הרים את הארגזים השכוחים. הוא הסתכל על המזרק שנשאר בידו. הזריק לעצמו בזרוע. "אין לי מושג איך מתרגלים לזה," הוא מלמל, וחזר פנימה.
העבודה בפאתי חדרה הסתיימה, והכסף בקושי כיסה את הדלק. יוסי חיפש את הלקוח הבא. במודעה באינטרנט מצא ביוב סתום בשכונת נווה עמל בנתניה — אלף ומשהו שקלים, מזומן, "דחוף". הוא קרא להצעה, העמיס את צ'יטה לטנדר ונסע. ככה זה, תיקון אחד מוביל לתיקון אחר, עיר מובילה לעיר. רק שהפעם, כשהזנב המסולסל שלה צייר עיגולים על השמשה, הנסיעה הרגישה קצת אחרת.
שלושה שבועות אחר כך, יוסי חפר ברז ראשי סגור בביוב של בניין ישן בשכונת נווה עמל בנתניה. הג'ינג'ית, שעכשיו ענתה לשם צ'יטה, ישבה ליד הארגז והמתינה לפקודה. יוסי הושיט יד, והיא תפסה בפיה מפתח צינורות בגודל הלא נכון.
— איזה חלק ב"שש־עשרה" את לא מבינה? — הוא צעק. — יש פה שלושה גדלים! תראי! שש־עשרה! אחד־שש!
צ'יטה זרקה את המפתח, נובחת, רצה הצידה. וכשחזרה, במקום פלדה, יוסי הרגיש בכף ידו פרווה.
הוא הרים את המבט. גור חתולים קטנטן, אפור מלוכלך, רטוב, מיאו קלוש כמו חריקה של ציר.
— מה זה הדבר הזה? — יוסי הרים את הקול, אבל ידו השנייה, זו שלא תכננה כלום, כבר אספה את החתלתול פנימה. — עכשיו את גוררת לפה כל אומלל בשכונה?!
צ'יטה קפצה באוויר, שיכורה מאושר. היא נבחה, נבחה, והזנב שלה הפך לבייגלה של אש.
מאחורי הווילונות של חלונות הבניין, נשים התאספו להסתכל. "איזה איש," אמרה אחת, שלומית מהקומה הראשונה, "איזה איש מדהים." אחרת, מהקומה השלישית, שאלה: "הוא מקלל ככה על גור חתולים?" — "כן," השיבה שלומית. "הכלבה שלו שמה לו אותו ביד במקום מפתח."
תמרה, האישה מהקומה השלישית, עמדה ליד החלון והביטה החוצה. היא הייתה מורה, בת ארבעים ושלוש, גרושה. על אדן החלון לידה נחה כוס קפה שנשכחה מזמן. היא ראתה את יוסי צועק על צ'יטה ברחוב. החתול האפור שלו כבר נרדם אצלו על הברך, מגרגר כמו טרקטור קטן. יוסי לא הפסיק לקטר, אבל האצבע שלו ליטפה באיטיות את האוזן הקרועה של הגור.
— תגיד, — תמרה הופיעה לצידו לפתע, — יש ארוחת צהריים למעלה. בוא עם החיות. יש שניצלים. יש קובה. אי אפשר לעבוד בחום הזה על בטן ריקה.
יוסי הרים אליה מבט. לא זכר מתי מישהי הציעה לו פעם להיכנס פנימה.
הוא נכנס.
הם התחתנו בדצמבר, במשרדי הרבנות בנתניה, כשיוסי בחולצה לבנה שתמרה גיהצה לו בבוקר, וצ'יטה קשורה בסרט אדום. החתול האפור, שכבר הפך לחתול שמן ועצלן בשם בוריס, ישב על אדן החלון וצפה בהם חוזרים הביתה.
צ'יטה נכנסה ראשונה, דחפה את הראש לתוך צלעותיו הימניות של יוסי, והזנב שלה צייר עיגולים באוויר.
