המפתח למוסך היה תלוי על וו בכניסה לבית שבע שנים. המחזיק שלו התפורר מזמן, אז אימא קשרה סרט בד אדום. כל פעם שעברתי שם, האצבעות שלי נשלחו אליו אוטומטית. לא לקחתי אותו. רק לגעת. לבדוק שהוא עוד שם.
הילדים שלי כבר לא שאלו. הם פשוט זרקו משפטים.
"אמא, המוסך הזה עולה לך מאתיים שקל בחודש, את יודעת? על כלום." רונית, הגדולה, עם המספרים בראש. היא תמיד יודעת כמה דברים עולים ועל מה אפשר לוותר.
רועי, הקטן, ניסה פעם אחת: "אולי תמכרי את הסוסיתא לחלקים? יש אנשים שמשלמים טוב על טורבו מקורי."
טורבו מקורי. אימא קנתה את הסוסיתא הזאת ב-87', כשאבא עזב. היא אמרה שהיא צריכה משהו "שייקח אותי קדימה". מכונית לבנה, קטנה, עם מושבים אדומים כמו שפתון. היא נסעה בה כל יום לבית החולים בנהריה, עשרים שנה כאחות מיון. הייתי בתיכון, וריח החיטוי שהיא הביאה מהעבודה היה מתערבב עם הריח של הפלסטיק החם של הסוסיתא.
אני לא יודעת למה לא הצלחתי להסביר להם. להגיד: "אם נפרק אותה לחלקים, זה כמו לפרק את אימא." אולי לא הייתי צריכה להסביר. אולי הייתי צריכה פשוט לתת למישהו אחר להבין בשבילי.
דויד בא לבקר ביום שישי אחד בנובמבר. הוא הבן של רונית, בן שש עשרה, לומד אלקטרוניקה בכפר הנוער. יש לו את העיניים האלה של אימא – כהות, עם נצנוץ כזה שלא מבינים אם הוא רציני או צוחק. רונית הורידה אותו אצלי לארוחת צהריים, כי היא טסה לאיזה כנס אורתופדיה באילת.
"סבתא," הוא אמר באמצע הקציצה. "נכון יש לך סוסיתא?"
"נכון." חתכתי עוד עגבניה. "במוסך. שנים."
"אפשר לראות אותה?"
הסכין נעצרה. "למה?"
"כי יש לי חבר'ה מגמת הרכב שרוצים לעשות פרויקט גמר. אולד-סקול. משהו אמיתי." הוא חייך, ובחיוך היה משהו משל אימא. כזה שמערבב נוסטלגיה עם תעוזה.
הלכנו למוסך. המנעול היה חלוד, והמפתח נכנס בסירוב, כמו אורח שלא הוזמן. דויד דחף את הדלת.
שם היא עמדה. לבנה. מאובקת. הגלגל האחורי-ימני היה מפונצ'ר, אבל חוץ מזה – שלמה לחלוטין. על ההגה היה כיסוי פרחוני שאימא תפרה בעצמה. על לוח המחוונים עמדה תמונה קטנה שלי בכיתה א'.
דויד נכנס למוסך כמו ארכיאולוג שנכנס לקבר. שתק. נגע בפח. הסתכל על המנוע מאחורה. "סבתא," הוא אמר לאט, "היא מושלמת. הטורבו מקורי?"
"הכל מקורי," אמרתי. "אימא לא נתנה לאף אחד לגעת."
הוא הסתובב אליי. "בואי נשפץ אותה. ביחד. כל שישי אני פה."
"דויד, לך יש פרויקטים. יש חבר'ה. יש—"
"יש לי סבתא." הוא עצר. "ויש סוסיתא שהיא לא רק מכונית."
לא עניתי מיד. על האצבע שלי עדיין היה אבק מהפח של הסוסיתא, ובגרון היה לי גוש.
"נראה," אמרתי לבסוף.
הוא הגיע ביום שישי הבא. וגם בזה שאחריו. בגשם של דצמבר, הוא התקשר: "אני בדרך, שיהיה תה חם." ישבתי על כיסא פלסטיק ישן ליד דלת המוסך, עם ספל תה נענע מהגינה, וראיתי אותו מפרק. פילטר אוויר. קרבורטור. הוא דיבר בלי הפסקה – על מערכות חשמל, על איך שהוא רוצה להביא סטודנטים מהטכניון שיעזרו עם המנוע.
יום אחד, רונית התקשרה. "אמא, דויד מספר שהוא אצלך כל שישי."
"נכון."
"הוא מפרק לך את המוסך שלם?"
"הוא מרכיב."
"על מה? מי ייסע בסוסיתא הזאת? לך אין רשיון."
"לדויד יהיה."
שתיקה. "זה כסף. וזמן. וסתם… נו, בשביל מה?"
לא השבתי. אולי זה לא היה הגיוני. אולי כל פרויקט ששווה משהו – כרוך באי-הגיון קטן. בשישי אחד, ינואר, המנוע נדם. דויד משך כבל, חיבר מצבר חדש, סובב מפתח – והמנוע השתעל, רעד, ואז נדם שוב. "הטיימינג," הוא מלמל לעצמו, וצלל חזרה אל מתחת למכסה המנוע. לקח עוד שלושה שבועות, אבל הגענו לשם. אחר הצהריים אחד, אפריל, המנוע נשם. דויד לחץ על דוושת הגז, והסוסיתא רעדה, התעטשה – והתחילה לעבוד. הוא הסתכל עליי מבעד לחלון, עם פרצוף מטורף מאושר.
"סבתא! חיה!"
חיה. המילה תפסה לי בבטן. ישבתי על הכיסא, והרגשתי פתאום את אימא יושבת לידי. יש לה את הספל תה שלה, והיא שותקת. אבל היא מחייכת. הייתי בטוחה.
בסוף אפריל, דויד רשם אותנו למפגש אולד-סקול בקיבוץ בצפון. "יהיו שם טנדרים, ג'יפים ישנים, אולי גם עוד סוסיתא."
"אני לא יכולה לנהוג."
"אז רועי יביא אותנו," הוא אמר, ואחרי טלפון קצר ורב עם רועי, זה נסגר. בחמישי בערב, רועי חנה עם הטנדר שלו, העמסנו את הסוסיתא על גרור, ונסענו צפונה בשישי בבוקר. שדות ירוקים. ברושים. ריח של חציר. הקיבוץ היה מלא במכוניות ישנות: סיטרואן DS, ווספה, אפילו טרקטור מ-48'.
דויד החנה את הסוסיתא הלבנה ליד עץ זית ישן. היא נצצה. הוא צחצח כל בורג בעצמו. אנשים ניגשו. שאלו. צילמו. איש מבוגר, עם כיפה סרוגה ומשקפיים עבים, התקרב אליי. קרא את הכתובית שדויד הדביק על השמשה: "סוסיתא 87', שחזור מקורי".
"של מי המכונית הזאת?" הוא שאל.
דויד הגיח מהצד השני. "שלי ושל סבתא שלי," הוא ענה בלי היסוס. "היא של סבתא רבתא שלי, אבל עכשיו שלנו."
שלי ושל סבתא. לא "של מישהו שנפטר". שלנו. האיש חייך והמשיך. רועי, שעמד לידי עם הידיים בכיסים, שתק. הסתכל על המכונית הזאת, הלבנה, עם הרפידות האדומות, וראיתי שהוא נושך את השפה.
"אמא," הוא אמר פתאום, ומשהו בקול שלו היה שונה. "תגידי… המקור של כיסוי ההגה? סבתא תפרה?"
"כן."
הוא הנהן. "אני מצטער, על הקטע של החלקים."
"על איזה קטע?"
"שאמרתי לך למכור."
חייכתי. "כבר לא רלוונטי."
בדרך הביתה, הסוסיתא חזרה על הגרור מאחור, והשמש שקעה מאחורי ההרים. דויד נרדם במושב האחורי. רועי נהג בשקט, אבל פתאום הוא אמר: "אני יכול לעזור עם מערכת החשמל. יש לי חבר מכיתה שעובד במוסך בעכו."
"תביא אותו," אמרתי. "בשישי הבא."
רועי הנהן. "יהיה בסדר."
ישבתי לידו, עם שקית במבה פתוחה על הברכיים, והתבוננתי במראה הצדדית בסוסיתא מאחור. היא ריחפה שם, לבנה, על רקע הכביש המתפתל. והרגשתי אותה. לא אימא. לא עצב. משהו אחר. שקט כזה, שמגיע אחרי הרבה זמן. של דברים שחוזרים למקום.
