הבוקר ההוא היה אפור במיוחד. המים טפטפו מהמרזבים של בניין באוהאוס ישן ברחוב אלנבי, וג'ינג'י מצא מחסה תחת ספסל רטוב בגינה הציבורית ליד כיכר מגן דוד. היה שם מעין אי קטן ויבש, והריח מה"בורקס פולאט" הסמוך עשה אותו משוגע. בדיוק אז הוא ראה אותה לראשונה, או יותר נכון — כמעט ולא ראה אותה.
היא צעדה לאט, שקית בד בידה, ואצבעותיה שלפו מתוכה חתיכת בורקס גבינה. "בואי, מותק, בואי תאכלי," קראה לעברו. אבל כשג'ינג'י יצא, הוא קפא על מקומו. הפנס האחורי של קטנוע שחלף על פניה הבליח בעדינות *דרכה*. הוא ראה את צללית גזע עץ השקמה שמאחוריה. האישה היתה שם, ובאותו הזמן — לא לגמרי. כאילו היא תצלום פספורט דהוי, לא יותר.
היא הושיטה לו יד, הבורקס היה אמיתי לגמרי, חם ומלוח. "אני מרגישה רע מאוד היום", לחשה. "אולי… אולי מחר תהיה חיה אחרת". ג'ינג'י קיבל את המתנה. "דודה", חשב לעצמו, "את לא רק מרגישה רע. את נמסה לי פה. את ממש בדרך להפוך לכלום". משהו במבט שלה, העייפות השקופה הזאת, לא נתן לו מנוח. הוא הכיר מישהו שידע דברים. חתול שגר לבד בעליית גג של בניין כמעט נטוש ברחוב קינג ג'ורג'. קראו לו שָחוֹר, אבל כל שאר החתולים קראו לו "המשוגע".
הם פחדו משחור. הוא היה חתול זקן, שצבע פרוותו דהה לאפור, ועינו האחת היתה מכוסה בקוץ לבן. אמרו עליו שהוא מדבר אל הקירות, ושהוא יודע לחזות מוות. ג'ינג'י לא האמין באמונות טפלות, אבל היה לו מצב חירום. לשחור היתה אישה זקנה שהאכילה אותו בשאריות דגים ופעם ניסתה לקחת אותו הביתה, אבל הוא סירב. "לא רוצה להיות נטל," אמר. "חוץ מזה, כשאתה יודע יותר מדי, קשה לחיות עם אחרים."
ג'ינג'י טיפס במעלה המדרגות הרעועות, נשם אבק וטחב, ומצא אותו. "בוקר טוב, משוגע," פתח ג'ינג'י. "ראיתי אחת כזאת היום. אישה. אפשר לראות דרכה".
שחור, שהתכונן לנמנם, פקח עין אחת. "אתה בטוח שזאת אישה? אולי זאת רוח רפאים?".
"לא, נתנה לי בורקס. עם גבינה. רוחות לא נותנות בורקס," ג'ינג'י היה סקפטי.
"אהה," שחור ליקק את שפמו. "מחלה. קוראים לה 'מיותרות'. זה קורה לבני אדם כשאף אחד לא צריך אותם. בלי משפחה, בלי חברים, אפילו ג'וק לא מחכה להם בבית. קודם הם הופכים שקופים, ואז — פשוט נעלמים. הופ. כמו שלא היו".
"ואיך מרפאים את זה?" שאל ג'ינג'י, ותחושת דחיפות מילאה אותו. הבורקס עוד היה לו בבטן.
שחור גירד את צווארו. "אתה לא מבין? תהיה מישהו. תהיה זה שצריך אותה. היא צריכה כלב, חתול… מישהו שיחכה לה ויצטרך אותה. תן לה סיבה לחזור הביתה".
זה היה הרגע שבו ג'ינג'י קיבל החלטה. לא רק בגלל הרעב, למרות שגם הוא היה שם. היה משהו מעורר רחמים באישה הקטנה והאפורה ההיא, שאפילו לא ראתה את השלולית שדרכה עליה. הוא חיכה לה באותו מקום למחרת. היא הגיעה, כחושה, חיוורת, עם אותה שקית בד. "אתה חיכית לי?" היא שאלה בחוסר אמונה. "בוא, נראה לי שיש פה טונה".
ג'ינג'י יצא מהמחבוא, מיאו חלש, והתחכך ברגלה, מרגיש איך השיער שלו עובר כמעט באין מפריע דרך שוקה שלה. אבל הוא נשען חזק. "בואי אלי," הוא הפציר בה בעיניו. והיא התכופפה, הרימה אותו אל חזה. היא היתה קלה כמו ציפור. דירתה ברחוב הירקון היתה סטרילית. נקיה, אבל קפואה. מגפי גומי בודדים ליד הדלת. ספל אחד על השיש. תמונה של הורים כבר לא צעירים על הקיר, מוקפת סרט שחור.
יעל, כך קראו לה. היא עבדה במשרד בהייטק ברמת גן. כל חייה עשו עבורה אחרים. אמה אמרה לה מה ללמוד — כלכלה, כי זה פרקטי. אביה שתק כל החיים, עד שיום אחד קם ועזב. ואז, בתאונת דרכים מטופשת, שניהם, שבדיוק נסעו לבית המשפט לריב על רכוש, נהרגו יחד. היא נשארה לבד, עבדה, שילמה מיסים, קנתה אוכל בסופר. אבל גיל ארבעים הגיע, וחברותיה התחתנו, וברדלסים של הקריירה טרפו את משרתה, ואף אחד לא ראה אותה. בבוקר היא התעוררה וגילתה שאפילו המראה בחדר האמבטיה מחזירה צללית מטושטשת.
אבל באותו לילה, לראשונה מזה שנים, כשג'ינג'י התכרבל על ברכיה, היא הרגישה חום. חתיכת פרווה כתומה ורוטטת שדרשה תשומת לב, אוכל, וליטופים. "תישאר," היא לחשה, והמילה היתה כמעט תפילה.
"ברור שאשאר," חשב ג'ינג'י. "מי ידאג לך?"
החודשים חלפו. החורף התל אביבי הפציע, סוער וכועס, והים שממול שאג קצף לבן. אבל בתוך הדירה הקטנה, הדברים השתנו. ג'ינג'י קיבל קערת קרמיקה כחולה עם דג מצויר, וכרית מקטיפה בצורת דג. הוא ישב על אדן החלון וספר יונים, בזמן שיעל בישלה.
השינוי קרה בבת אחת, ביום שלישי רגיל לגמרי. היא חזרה הביתה, רטובה מהגשם, וג'ינג'י רץ לקבל את פניה. כשהיא רכנה ללטף אותו, הוא ראה לפתע את הבהונות הוורודות שלה — אמיתיות, מוצקות, עוצרות אור. הוא הרים את מבטו. עיניה כבר לא היו אפורות. הן היו כחולות עמוק, צבע השמיים מעל האי היווני שמעולם לא ביקרה בו. הצל שלה, שנעלם למשך שנים, חזר לרקוד על הקיר. המראה במסדרון החזירה השתקפות חדה וברורה.
"מה אתה מסתכל עליי ככה, ג'ינג'י?" צחקה יעל. "נראה לך שהשתניתי?".
היא פרחה. היא התחילה לצייר שוב, תחביב שנטשה לפני עשרים שנה, וצחקה בטלפון עם מישהי מהעבודה. ג'ינג'י ליקק את כף רגלו בסיפוק. "איזה מלך," חשב לעצמו. "מלך העולם. הצלתי אותה. אני ממש משיח של חתולים." הוא היה שבע. שמן. מפונק. בערבים, היא היתה קוראת ספר, והאור החמים מהמנורה הפך את פרוותו ללהבה מהבהבת.
הבטן של ג'ינג'י היתה מלאה, אבל איזו מחט קטנה של דאגה תקועה היתה לו באיזו צלע. שחור. החתול המשוגע ההוא. מה קרה לו? איך ג'ינג'י יכול היה לשכוח? היה זה ערב אביבי אחד, כשיעל יצאה לדייט ראשון מזה עידנים עם איזה בחור שפגשה בחדר כושר, ג'ינג'י ניצל את ההזדמנות. הוא זינק מהמרפסת, חצה את הרחוב, ורץ לעבר עליית הגג הנטושה. ליבו הלם. מה ימצא שם? גופה של חתול זקן, בודד?
עליית הגג היתה דוממת, באור הדמדומים. "שחור!?" קרא ג'ינג'י, קולו הדהד בין הקורות. כלום. רק הפכפוך הרחוק של הגשם. "אידיוט," מלמל לעצמו. "באתי להגיד תודה, ואין למי".
"חשבתי שאתה כבר מת," אמר לפתע קול מאחוריו. ג'ינג'י הסתובב בתנופה, כמעט נפל מהקורה. שחור ישב שם, בשלווה, פרוותו מבריקה ועינו הטובה נוצצת. הוא נראה… חזק. בריא.
"אתה חי!" צעק ג'ינג'י.
"ברור שאני חי. מה, חשבת שאני נותן לקוסטובוי לקחת אותי סתם ככה?" פיהק שחור. "לקחתי את העצה שלי. הבנתי שלהטיף לאחרים זה קל. הלכתי לגור עם הסבתא שלי. סיפרתי לה שאני חולה, שאני צריך שישמרו עליי. נתתי לה סיבה לקום בבוקר. ועכשיו תראה אותי — אוכל עוף מבושל פעם ביום, ויש לי אפילו סרט חדש. גם שקוף, אבל מקטיפה".
ג'ינג'י בהה בו, המום.
"אל תהיה כל כך מופתע," שאג שחור. "להיות נחוץ זה לא רק לבני אדם. עבורנו, חתולי הרחוב, זאת תרופה. לך, תחזור אל האישה שלך. היא עוד מעט חוזרת".
ג'ינג'י חזר הביתה, התנשף, מטפס בחזרה למרפסת בדיוק כששמע את המפתח מסתובב במנעול. יעל נכנסה, לחייה סמוקות. "היי, ג'ינג'י שלי," היא קראה, משליכה את המפתחות. "איך היה לך?".
הוא חיכך את אפו באפה, מרגיש את הקור של הרחוב על פרוותו מפנה מקום לחום שלה. היא צחקה, הדליקה את האור בחדר, שהפיץ זוהר חמים ובריא. מחוץ לחלון, תל אביב קשקשה, חצובה, מוארת, אמיתית. ג'ינג'י קפץ על הספה, הסתובב פעמיים והתיישב, זנבו מכורבל סביב כפותיו. "יאללה, שימי לי אוכל," מיאו. והיא הבינה.
