אף פעם לא חשבתי שדווקא ביום חמישי בערב, אחרי משמרת של שתים־עשרה שעות באסף הרופא, אז אמצא את עצמי מול משפט כל כך לא נתפס. הדלת זמזמה בלי הודעה מוקדמת. בפתח עמדה ריקי, אמא של יוני, עם תיק בד ירוק ומבט של אחת שבאה לבדוק נכס.
״טוב, תזמינו אותי או שאני אמורה לשתות קפה במדרגות?״ אמרה ונכנסה עוד לפני שעניתי לה.
היא אף פעם לא באמת אהבה אותי. לא שנאתי אותה – פשוט הבנתי מהר מאוד שאצל ריקי יש שני בנים, אבל רק אחד מהם הוא ״הילד שלי״. שי, אחיו הצעיר של יוני, היה הכוכב של הבית. מה שהוא רצה – קיבל. מה שהוא פישל – סולח. יוני, לעומת זאת, היה ״המבוגר האחראי״ שתמיד צריך לוותר, תמיד להבין, תמיד לשתוק.
כשרק התחתנו, יוני אמר לי משפט שזכרתי כל השנים: ״אל תנסי למצוא חן בעיניה. אני עשיתי את זה כל החיים וזה לא שינה כלום. תחיי את החיים שלך.״
אז חיינו.
——
במשך שנים חלמנו על בית. לא דירת גן, לא קוטג׳ בשכונה צפופה – בית אמיתי עם חצר, עם עץ לימון, עם מרפסת שאפשר לשבת בה ביום שישי אחר הצהריים ולשמוע שקט. אבל המחירים בשרון טסו לשמיים, ואנחנו, אחות ומורה, היינו רחוקים מזה כמו מתל אביב לאילת.
עד שמצאנו בית נטוש במושב קטן ליד חדרה. בקושי אפשר היה לקרוא לזה בית: קירות סדוקים, גג אסבסט רעוע, חלונות אלומיניום עקומים, שירותים מחוץ לבית וללא מקלחת. גם הריח בפנים היה של עובש וזמן שעמד מלכת.
אמא של יוני באה לראות את ה״מציאה״ ביחד עם שי ואשתו, מיטל. מיטל עמדה בפתח המטבחון הישן וציחקקה: ״תגידו, אתם באמת הולכים לגור פה?״ שי הוסיף בקול של מי שמבין גדול: ״זה יעלה לכם יותר כסף מלהרוס ולבנות מחדש.״
ריקי הסתכלה על יוני, ואז עליי, וגלגלה את העיניים: ״אני רק מקווה שאתם יודעים למה אתם נכנסים.״
בדרך לרכב היא מלמלה לחצי: ״נו, אם אתם אוהבים לגור בלול…״
לא עניתי. יוני הניח יד על הכתף שלי ולחש: ״יום אחד כולם יראו. תסמכי עליי.״
——
שלוש שנים עבדנו.
אחרי העבודה יוני החליף צנרת, ואני קילפתי טיח. בשישי בבוקר בידדנו קירות. בשבת בצהריים צבענו. לקחנו הלוואה מהבנק הבינלאומי, ביטלנו חופשות בחו״ל, אכלנו שניצל קפוא ופסטה חצי שנה כדי לסגור את הפערים. כל שקל הלך למטבחון חדש, לארונות אמבטיה, לריצוף, לגג רענן, לדשא בחצר, לגדר. אפילו השכן, חיים מהמושב, נכנס יום אחד עם טרקטור קטן ועזר ליישר את השטח בלי לבקש כלום. ״אני אוהב לראות אנשים צעירים שלא מחפשים קיצורי דרך,״ אמר ומחק זיעה מהמצח.
לאט לאט הבית קרם עור וגידים. עץ הלימון ששתלנו התחיל להניב פרי. המרפסת הפכה לסלון חוץ. בחדר השינה הרחב זרמה רוח נעימה מהחלון החדש. גם השקט מסביב – לא רעש של כביש, אלא ציוץ ציפורים – הפך לחלק מאיתנו.
באחד מימי שישי, כשיוני חגג יום הולדת, הזמנו את כל המשפחה – גם את ריקי, שי ומיטל – לערב בשרים על הגריל. כשהם נכנסו לחצר, היה שקט מוזר. מיטל העבירה מבט מהבית לגינה וחזרה לבית. שי עמד עם הידיים בכיסים, פיו פעור קלות.
ריקי צעדה פנימה, נגעה בקיר החיצוני המטויח, הביטה בעץ הלימון, ואז ביוני: ״את כל זה… עשיתם לבד?״
״לבד,״ ענה יוני, הדליק את הגחלים והניח את המלקחיים.
כל הערב היא לא הוציאה מילה על הצחוקים הישנים. להפך. היא ישבה בפינת המרפסת, התבוננה בבית, ושתתה לימונדה בשקט. היה ברור שהיא חושבת על משהו. לא ידעתי מה.
——
יומיים אחרי זה, ביום ראשון, היא דפקה שוב. הפעם בלי תיק, בלי קפה, בלי נימוס. התיישבנו בסלון, והיא פתחה מיד:
״יש לי הצעה הוגנת.״
יוני הרים גבה. ״אני מקשיב.״
״אתם תעברו לדירה של שי ומיטל בנתניה,״ אמרה בטון ענייני, ״והם יעברו לכאן. הבית הזה יותר מתאים להם. יש להם ילדים, הם צריכים חצר ואוויר. אתם מסתדרים עם דירה, אתם רק שניים.״
אני הסתכלתי עליה, מנסה לעכל. ״סליחה?״ המילה יצאה ממני לפני שהספקתי לחשוב.
ריקי המשיכה כאילו לא שמעה: ״אני כבר דיברתי איתם. הם לא מתנגדים. חשבתי שתשמחו – בנתניה תהיו קרובים יותר למרכז, לעבודה, לחברים…״
הפולס שלי קפץ. הסתכלתי על יוני. הוא ישב על הספה, ידיו מונחות על הברכיים, מסתכל על אמא שלו בלי למצמץ.
שתיקה.
״אמא,״ אמר לבסוף, בקול שקט אבל חד. ״את זוכרת איך קראת לבית הזה כשרק קנינו אותו?״
היא מצמצה. ״לא… לא בדיוק.״
״קראת לו ׳לול׳,״ יוני קם ועבר לחלון, משקיף לחצר. ״את ושי ומיטל. אמרתם שאנחנו עושים טעות, שאנחנו מבזבזים כסף על חורבה.״
ריקי החוותה בידה. ״זה היה מזמן, אל תחפור.״
״לא,״ יוני הסתובב, ניגש לשולחן. ״שלוש שנים עבדנו פה כל ערב וכל סוף שבוע. מתי בפעם האחרונה שי עבד קשה על משהו?״
היא שתקה.
״אם שי רוצה בית עם חצר,״ יוני הוציא מהמגירה את הפטיש הישן והחלוד שהגיע עם הבית – השארנו אותו בתור מזכרת – והניח אותו על השולחן, ״שייקח משכנתא על חורבה, כמו שאנחנו לקחנו. שיזיע. שיתקלח במים קרים שבועיים עד שיחליף דוד.״
ריקי נשמה עמוק. ״אבל מה רע בלעזור לאחיך? למה אתה חייב להיות כזה…״
״כזה מה?״ יוני נשען קדימה. ״כזה שלא מוותר?״
היא קמה מהספה. הפנים שלה התקשות. ״אז ככה? לא תעזרו?״
יוני לא ענה מיד. הוא לקח את הפטיש, סובב אותו פעם אחת, והחזיר למגירה. ״אנחנו עוזרים כל הזמן,״ אמר ופנה אליי לרגע, מחייך בעיניים. ״אנחנו בונים משפחה, את זוכרת?״
——
ריקי הלכה. בלי מילה, בלי להסתכל אחורה. גרנו במושב עוד הרבה שנים אחר כך, והבית הזה, שנקרא ״לול״, הפך למקום הכי יפה שהכרנו – לא בגלל הקירות, אלא בגלל הידיים שבנו אותם.
שי ומיטל נשארו בדירה בנתניה. לפעמים, כשאני שותה קפה במרפסת וקוטפת לימון להכנת לימונענע, אני נזכרת במבט של ריקי כשהבינה שבנה הגדול הפסיק להסכים בשתיקה.
הפטיש עוד במגירה.
