יֹותָם לא שתה. כבר שנתיים שאף אחד בכיתה לא ראה בקבוק בידיים שלו. בהפסקות, כשכולם שלפו בקבוקי נירוסטה עם מדבקות של סופר־גול וכוכבים זוהרים, הוא היה לוחץ סנדוויץ׳ עם גבינה צהובה וממציא תירוצים. ״הברזים פה מגעילים,״ ״אני שותה באימון כדורסל,״ ״סתם לא בא לי.״
אבל האמת הייתה פשוטה: מה שהיה לו בתיק היה בקבוק פלסטיק ישן של משקה ספורט, שהתווית שלו התקלפה כמעט לגמרי. על המדבקה היחידה ששרדה התנוסס ראש נמר דהוי. יֹותָם שמר את הבקבוק בתוך נרתיק של סנדלים משומש, וחטף ממנו לגימה רק אחרי שהמגרש התרוקן.
בבית, בדירה הקטנה בקומה הרביעית בשכונת נווה שאנן בחיפה, הוא היה נכנס מהר למטבח, פותח את הברז ישר לריקון של כוס וחצי, והמים נזלו על הסנטר. סבתא לאה, שגידלה אותו מאז שאימא שלו נפטרה לפני שש שנים, ראתה את זה יום אחרי יום. רק לפני שנתיים, כשעבר לחטיבת הביניים והכיר את חבורת הכדורסל החדשה, התחילה הבושה לחלחל פנימה.
היא שאלה אותו ערב אחד, בלי להסתכל עליו, בזמן שקילפה גזר מעל הכיור. ״יֹותָם, למה אתה לא שותה כל היום?״
הוא גלגל את הקציצה בצלחת. ״כי כולם מסתובבים עם בקבוקים של שמונים שקל. שלי זה סתם זבל.״
סבתא לאה לא אמרה כלום. היא קמה בארבע וחצי בבוקר לעבודה במאפייה בשוק תלפיות, ובערב תפרה תיקונים לשכנים. פעם, שיפוצניק נתן לה חמישים שקל על מכפלת כפולה. היא החביאה את הכסף במגירת הסוכר, אבל חמישים שקל לא קונים בקבוק נירוסטה, ובטח לא את הכבוד שיֹותָם חיפש.
למחרת היא סיימה מוקדם, עלתה על קו 1 עד בית הספר הדמוקרטי בקריית חיים, ונעמדה ליד עץ האקליפטוס היבש מול המגרש. רעש של נעלי ספורט על האספלט התערבב בצעקות. יֹותָם שיחק כדורסל, החולצה הלבנה דבוקה לגב, והוא רץ כאילו האוויר עלה באש. פעם אחת הוא עצר, ידו נשלחה אל התיק, אבל בדיוק אז קרא לו נדב, החבר הכי טוב, לזרוק לסל. יֹותָם סגר את התיק ונעלם לכמה דקות מאחורי מכולות המחזור.
לאה התקרבה בצעדים רכים, אצבעותיה לופתות את מפתחות הדירה. היא ראתה אותו שולף בקבוק דהוי, מכסה אדום סדוק, לוגם שלוש לגימות קטנות, ואז דוחף הכול בחזרה לתיק במבט חפוז. לגימות המים המהירות, הטעם שהתבייש להישאר בפה – הכול נראה לה כמו איזו בושה שמכרסמת מבפנים.
היא חזרה הביתה, לא הדליקה את האור. על השולחן חיכתה ערימת מכנסיים לקיצור. היא תפרה עד עשר בערב ברעש המכונה, ופתאום עצרה, קמה, ניגשה אל ארגז הקרטון הישן שמתחת למיטה. שם, בין מכתבים מצהיבים לכובע טמבל קרוע, הונחה מחסנית האלומיניום של סבא מרדכי מהצנחנים. המתכת הייתה שרוטה, הציור של צל״ש דהה, אבל הפח היה מוצק. לאה ליטשה אותו עם נייר זכוכית דק עד שזהר. אחר כך צבעה אותו בכחול כהה, צבע שנשאר משיפוץ דלת לפני עשור. מחתיכות ג׳ינס ישן היא תפרה שרוול מרופד, רקמה עליו הרים קטנים – כמו אלה שליד הירדן – ומסביב פזרה כוכבים קטנטנים. על החלק הקדמי, באותיות כחולות על הבד הלבן, רקמה: ״בכל לגימה – אומץ.״
בבוקר היא הניחה את הבקבוק על שולחן ארוחת הבוקר, ליד הצלחת עם הגבינה. לאה מזגה לעצמה קפה, הגבה שלה עלתה טיפה כשראתה אותו מתיישב. יֹותָם נגע באותיות באצבע, קרא את המילים, והוציא צחוק קטן מהאף, מהסוג שנשמע כמו הקלה.
״זה של סבא?״
״הוא עשה איתו טיולים. עכשיו תורך.״
יֹותָם תחב את הבקבוק לתיק, לא לתוך הכיסוי של הסנדלים, אלא ממש בתא הגדול. באותו יום, כשעלה לאוטובוס, הוא הניח אותו על הברכיים.
בכיתה, בהפסקה הראשונה, עלמה – זאת עם הצמות התמידיות – הייתה הראשונה לשים לב. ״מי עשה לך את זה?״
״סבתא שלי,״ ענה יֹותָם, וסובב את הבקבוק להראות את הכוכבים. ״היא תפרה את הכול לבד.״
עומר, שישב לידו, נעצר באמצע לגימה מבקבוק הנירוסטה החדש שלו עם המדבקה של ליגת העל. הוא הפך את הבקבוק של יֹותָם בידיו, מישש את המכסה. ״ואוו,״ מלמל. ״אין עוד אחד כזה בעולם,״ אמר יֹותָם.
תוך שלושה ימים, הכל התהפך. ילדים התחילו להגיע עם בקבוקים משופצרים: מיה הביאה צנצנת זכוכית עטופה בחוטי צמר עם צדפים שאספה בחוף דדו, אורי צבע בקבוק חלוד בשחור וכתב עליו בטיפקס את שם הכלבה שלו, נטע. כל בוקר נפתח בהצגת בקבוק חדש, והמורה תמרה עמדה בזווית פה שקטה. אי־אפשר היה להחמיץ את המבט שלה, אבל גם המילים היו מיותרות.
ביום חמישי, המנהלת שירה לוי קראה ללאה למשרד. לאה עמדה שם, מקפלת בפינה את שולי החולצה, בטוחה שהסתבכה. אולי אסור להביא בקבוקים לא תקניים, אולי הבקבוק דולף, אולי פישלה.
שירה לוי סידרה את המשקפיים על האף. ״אני רוצה להבין איך עשית את זה.״
״עשיתי?״
״גברת לאה, כבר שבוע שכל השכבה מדברת על הבקבוק של יֹותָם. הורים שואלים איפה קונים. מישהי סיפרה לי שאפילו בקבוקי היוגורט התחילו להתמלא במדבקות.״
לאה משכה בכתפיה. ״זה סתם בד ופח. מה שהיה לי בבית.״
״אנחנו רוצות לעשות מזה ׳שבוע יצירה משפחתית׳ – כל תלמיד יקשט בקבוק משלו, ועד סוף השבוע נקיים מפגש. תסכימי לדבר מול ההורים?״
לאה היססה – היא עשתה עם הסנטר תנועה קטנה, אולי אישור, אולי מבוכה – אבל אמרה: ״אני לא דוברת.״
״דווקא בגלל זה,״ אמרה שירה לוי, וההבעה שלה התרככה. ״שיבינו.״
הכינוס נערך ביום שישי, בחצר בית הספר, בין עמודי הבטון. לאה קמה מול עשרות הורים, תלמידים ומורים. היא אחזה בבקבוק של יֹותָם, שיפשפה בסנטר, והתחילה לדבר. הקול שלה נשמע כאילו הוא עומד להיסדק, אבל היא לחצה במילים.
״סבא מרדכי לקח את המחסנית הזאת לכל מקום. היא הצילה אותו פעם, לא בגלל שהיא עלתה כסף. בגלל שידענו שהיא פה.״ היא נעצמה לרגע, מיששה את המכסה באגודל. ״הבקבוק הזה – בתוכו יש את הידיים שלי. ויש גם את הלב של סבא.״
היא לא המשיכה. דממה של שלוש שניות, ואז מישהו מחא כפיים. תוך דקה כל המגרש רעד.
יֹותָם, שעמד ליד עמוד השער, הרים את הבקבוק שלו, הפנה את הכיתוב אל מול השמש, ומזג מים ישר לפה. הפעם, אף אחד לא הסתתר.
