הרגע שבו ליאת מסרה את הכלבה נחרט לה בזיכרון כהקלה קצרה וחדה, כמו נשיפה עמוקה שתכף תיחנק בבושה. חמישה חודשים של תסכול שהצטברו לכדי החלטה אחת. והכל בגלל כלבה ג'ינג'ית שנראתה כאילו מישהו הרכיב אותה משאריות. אורי קרא לה באר. הוא הביא אותה הביתה ביום הולדת שש עשרה, בתוך ארגז קרטון ריק של תנור, עם סרט אדום על הראש. "מצאתי ליד הפחים בפלורנטין," אמר ופניו קורנות. ליאת הביטה בגור הקטן והמגושם, באוזן האחת הזקורה והשנייה השמוטה, בכתם הלבן על החזה, וחשבה שאולי סוף-סוף יהיה משהו בבית חוץ מצעקות.
כעבור חודשיים כבר לא היה לה כוח לחייך. באר כירסמה את הספה בסלון. עשתה שלוליות ליד דלת הכניסה למרות שיצאה שלוש פעמים ביום. הפכה את קערת המים, והמים נספגו באיטיות באריחים הישנים של המטבח. אבל הגרוע מכל לא היה הנזק. הכלבה פשוט לא הקשיבה. לאף אחד.
"באר! בואי!"
אורי היה צועק מקצה המסדרון, מוחא כף על הירך, קולו ממלא את כל הדירה. הכלבה הייתה יושבת צמודה לקיר, אוזניים לאחור, הזנב מתחת לבטן, הכתם הלבן על החזה עולה ויורד במהירות. לא זזה. אורי היה ניגש, תופס אותה בקולר, מושך אותה לקערה, לדלת, למקום. הקול שלו הלך וגבר עם כל שבוע שעבר, וליאת ראתה איך הכלבה מתכווצת מכל צליל, כאילו ניסתה להיעלם בתוך עצמה.
"היא פשוט מטומטמת," היה זורק אורי ונעלם בחדר.
ליאת ניסתה בדרך שלה. הייתה מתיישבת על הרצפה, מושיטה חתיכת גבינה צהובה וקוראת בשמה ברכּות, בלחש כמעט. באר הייתה מסתכלת על הגבינה, על היד, על ליאת. ולא התקרבה. "תקחי לפחות את הגבינה," הייתה לוחשת. הכלבה הייתה מפנה את המבט לקיר. ליאת הייתה קמה, זורקת את הגבינה, והולכת לשטוף ידיים.
ואז החלו השלוליות. באר הייתה יוצאת לחצר, מרחרחת כל שיח ועץ, ולא משתינה. חוזרת הביתה, ועשר דקות אחר כך – שלולית טרייה על הריצפה.
"היא עושה לנו דווקא," סיננה ליאת תוך כדי קירצוף האריחים, הלחי שלה רועדת קלות.
אורי הטיח את הטלפון על השולחן. הצליל היה עמום וכבד. "די. אמא, תמסרי אותה. נמאס מהקרקס הזה."
ליאת נרתעה. וגם באר נרתעה. בדיוק באותו הרגע, מאותו הרעש. רק שליאת לא הבחינה בזה אז.
היא סירבה להעביר אותה להסגר העירוני בתל אביב. במקום זה העלתה מודעה ביד2: "למסירה. כלבה מעורבת, ג'ינג'ית, בת שנה בערך. לא תוקפנית, אבל מורכבת. דרוש בעלים עם המון סבלנות." שלושה ימים של שקט. ביום הרביעי התקשר קול גברי שקט, עם הפסקות ארוכות בין המילים, כאילו כל משפט נשקל בזהירות.
"מה זאת אומרת 'מורכבת'?"
ליאת שפכה את כל הרשימה. לא נענית לשם. לא מבצעת פקודות. מפחדת משקיות ניילון, ממטריות, ממחיאות כפיים, מכל רעש פתאומי. מתחבאת מתחת לשולחן המון שעות. עושה צרכים בבית אחרי טיול.
שתיקה ממושכת בטלפון. ואז: "תביאי אותה."
ביום המסירה ליאת הוציאה את הרצועה. באר, בלי סיבה נראית לעין, נדחקה אל מתחת לשולחן האוכל. כאילו הבינה. המקום הקבוע, התנוחה הקבועה: בטן צמודה לרצפה, חוטם בין הכפות. "יאללה. אל תעשי לי סיפור." הכלבה לא זזה. ליאת נאלצה למשוך אותה החוצה בידיים. באר לא התנגדה, פשוט רפתה כמו בובה. ליאת הכניסה אותה לארגז הנשיאה, סגרה את המנעול והזדקפה. מתחת לציפורן נתפסה שערה ג'ינג'ית אחת. היא העיפה אותה לרצפה, ורק אחר כך חשבה שאולי זאת השערה האחרונה.
יעקב גר בקומה הראשונה של בניין ישן בקריית חיים, בדירת שלושה חדרים עם תריסים מעץ ועציצי גרניום בכל אדן חלון. בן שישים וחמש. זקן קצר ומלא שיבה, ידיים שקטות ועבות, תנועות איטיות של אדם שלמד שמהירות לא מקרבת את הדברים. על הקיר במסדרון הייתה תלויה תמונה ממוסגרת: אישה בחולצת פשתן לבנה וכלב מסוג רועה גרמני לרגליה. המסגרת הייתה נקייה מאבק, הזכוכית בוהקת.
יעקב תפס את מבטה של ליאת. "אשתי. לפני ארבע שנים. וגם הכלב."
באר ישבה בארגז והביטה קדימה בעיניים אטומות. לא ייבבה. כאילו כובתה. ליאת הושיטה שקית עם אוכל, רצועה וקערה. יעקב לא לקח את השקית. הוא כרע לצד הכלבה והניח את כפות ידיו על ברכיו. לא הושיט יד. מהמטבח עלה ריח של מרק עוף, חמים וסמיך.
"היא יכולה לשבת ככה שעות," אמרה ליאת. "אצלנו היא חיה מתחת לשולחן ימים שלמים."
"זה בסדר," ענה יעקב בלי להרים את הראש. "אני לא ממהר לשום מקום."
ליאת השאירה את השקית ליד הקיר. מלמלה "בהצלחה" ויצאה. בחדר המדרגות היה קר, ריח של אקונומיקה וטיח ישן. מחוץ לבניין, רוח ים מערבית נשבה מהכיוון של חוף בת גלים. היא שלפה טלפון, כתבה לאורי הודעה קצרה: "מסרתי." ונסעה הביתה.
בבית היה שקט. בלי צליל ציפורניים על הריצפה, בלי רשרוש מאחורי הדלת, בלי נשימה לחה ליד הכרית. אורי נמתח על הספה בסלון. "נו, יופי. כמו אצל אנשים נורמלים." ליאת הנהנה. ניגשה למטבח, ובאופן אוטומטי פסעה מעל המקום הריק ליד המקרר, איפה שפעם עמדה הקערה. הרגליים זכרו, למרות שהריצפה הייתה נקייה כבר ארבע שעות.
יעקב לא התקשר. לא למחרת, לא אחרי שבוע. ליאת חיכתה לתלונה, לאנחה המוכרת, לבקשה לבוא לקחת אותה בחזרה. שקט. כעבור עשרה ימים כתבה בעצמה: "מה שלום הכלבה?"
התשובה הגיעה כעבור חצי שעה. שתי שורות. "ישנה על השטיח ליד המיטה. אוכלת עוף מהיד. אתמול הביאה לי נעלי בית."
ליאת קראה את זה פעמיים. הביאה נעלי בית. זאת באר, שבמשך חמישה חודשים לא הגיבה לפקודה "בואי". הרימה חפץ והביאה אותו לאדם. האצבעות שלה רחפו מעל המקלדת. היא התחילה להקליד תשובה, מחקה, והניחה את הטלפון.
הפרטים הגיעו אליה אחר כך. לא מיעקב. משכנה שלו, מטופלת קבועה באותה מרפאה וטרינרית בחיפה, שסיפרה לפקידה, והסיפור זחל לאורך חוף הכרמל כמו תמיד.
ביום הראשון באר לא יצאה מהפינה שמאחורי הדלת. יעקב לא משך אותה. הניח קערת מים במרחק נגיעה, שם חתיכת חזה עוף מבושל על הרצפה, והתרחק. הכלבה הוציאה אף. הרחרחה את האוויר. התחבאה בחזרה. בערב יצאה. נעמדה צמודה לקיר, אוזניים מוצמדות לאחור, זנב תחוב. יעקב ישב במטבח עם העיתון, משקפיים על האף, ולא הרים עיניים. פשוט אמר בקול שטוח ושקט: "שלום, באר."
הכלבה קפאה. אבל האוזן השמוטה זזה.
הוא חזר על שמה כל יום. בשקט. בלי פקודה, בלי ציפייה. כמו אדם שמברך מישהו שטרם החליט אם אפשר לסמוך. אחרי יומיים באר התחילה לאכול כשיעקב היה בחדר הסמוך. אחרי עוד שלושה ימים, ניגשה לקערה כשהוא ישב במרחק שני מטרים. ואז, בלי התראה מוקדמת, נגעה לו באף קר ולח בכף היד המונחת על הברך. יעקב לא זע. רק האצבעות נפתחו, מלטפות את החוטם שלה.
אחר כך באר התחילה לשכב במסדרון, לרוחב המעבר. לא צמודה לקיר, אלא באמצע. ויעקב היה עוקף אותה בכל פעם. לא מזיז אותה ברגל, לא רוטן. פשוט עוקף וממשיך הלאה.
בשבוע השלישי הוא קרא לה מהסלון. בשקט, כמעט בלחישה: "באר." והכלבה קמה. הלכה לכיוון הקול. הזנב לא כשכש, אבל גם לא היה תחוב. נח אופקית, כמו מטוטלת השעון על הקיר. באותו היום הוא ליטף אותה. בפעם הראשונה. לאט, מהראש לאורך הגב, בתנועה אחת ארוכה. ועוד אחת. באר עמדה.
והיא מעולם לא עשתה צרכים בבית. מהיום הראשון. לא שלולית אחת. עשתה את צרכיה בקפדנות על העיתון במרפסת השירות. הבעיה שבגללה ליאת מירקה את הריצפה עשרות פעמים, נעלמה בלי אילוף, בלי עונשים, בלי הרמת קול. כלבה שפחדה משקיות ניילון, ישבה בשלווה ליד יעקב בזמן שסידר מצרכים. זו שהתחבאה ממטריות, טיילה איתו בגשם ולא נרתעה. באר למדה "שב" תוך יומיים. כי "שב" אצל יעקב נשמע לא כמו פקודה, אלא כמו הצעה.
ליאת ראתה אותם במקרה בדצמבר, חודשיים אחרי. ליד הדוכנים בשוק ואדי ניסנאס בחיפה. יעקב הלך במעיל כחול, כיפה סרוגה על הראש, משקפיו אדים מהנשימה. לצדו, על רצועה קצרה, צעדה כלבה ג'ינג'ית עם כתם לבן על החזה. אוזן אחת זקורה, השנייה שמוטה. הזנב נע מצד לצד בקצב רגוע. זנב של כלבה שלא מפחדת מכלום.
היא נעצרה. באר הרימה את הראש. הביטה בה. קפאה לשבריר שנייה. ואז הפנתה את המבט. נצמדה לצד רגלו של יעקב והמשיכה ללכת, בלי להאט. לא ניגשה. לא ייבבה. אפילו לא זזה לכיוונה. ליאת עמדה עם שקית חלב ביד וראתה אותם מתרחקים. יעקב אמר משהו לכלבה תוך כדי הליכה, בקול נמוך ושקט, ובאר צעדה לצדו כמו תמיד. בקצב אחיד, בלי למשוך.
האצבעות של ליאת לחצו על השקית. החלב ניתז בפנים. הכול צף בבת אחת. איך אורי היה צועק ומטיח את הטלפון. איך היא עצמה קירצפה את הריצפה בעצבים, שורקת מבעד לשיניים. איך באר ישבה צמודה לקיר ורעדה. ושניהם חזרו שוב ושוב על המילה "מטומטמת" ומעולם לא עצרו לשאול מה משמעות הרעד הזה.
הכלבה לא הגיבה לשם במשך חמישה חודשים. לא כי לא הבינה. כי בכל פעם השם שלה נשמע כמו צעקה. ולהגיב היה מפחיד יותר מאשר לשתוק.
היא חזרה לאוטו שחנה ברחוב אלנבי. הסיבוב במפתח לא הצליח בפעם הראשונה, הידיים הפריעו. בתוך הרכב היה ריח של מטהר אוויר בטעם תפוח, מתוק ומלאכותי. בערב ישבה הרבה זמן במטבח. אורי צפה בכדורגל וצרח על השופט, והקול עבר דרך הקיר. ליאת הביטה בריצפה הנקייה ליד המקרר. בלי שערות, בלי קערה, בלי שלולית. נקי מושלם.
ומשום מה, דווקא זה היה הרגע שהכאיב הכי הרבה.
