אימא שלי נפלה בלילה. לא צעקה, לא בכתה — היא פשוט ניסתה לקום מהמיטה בדרך לשירותים, הרגל הסתבכה בשמיכה והיא התרסקה על הרצפה. הטלפון נשאר על השולחן במטבח. היא דפקה על צינור החימום עם המברשת שהייתה על השידה — השכנה מקומה שלוש שמעה רק בארבע וחצי לפנות בוקר. כשפרצנו את הדלת, היא שכבה שם חמש וחצי שעות. מתחת לראש דחפה כרית קטנה מהספה שהצליחה למשוך אליה. רק אמרה "אני בסדר, תסגרי את החלון, יש רוח".
אני יעל, בת ששים ואחת. אימא שלי, חנה, בת שמונים ושבע. עד השנה שעברה היא חיה לבד בדירה בשכונת הדר בחיפה. בניין באוהאוס ישן בלי מעלית, קומה שנייה אבל גרם מדרגות תלול כאילו זה קומה רביעית. במטבח עדיין תלויה המנורה שקנתה עם אבא בשוק הפשפשים ביפו לפני ארבעים שנה, ועל השולחן תמיד צנצנת של ריבת אתרוגים שהיא מכינה בעצמה. היא תמיד הייתה האישה הכי עצמאית שהכרתי. בגיל שמונים עוד נסעה באוטובוס לקופת חולים לבד, עם תיק של בד ועיתון מקופל. כשניסיתי לעזור לה לעלות במדרגות היא כעסה: "תרדי ממני, אני לא נכה."
אחרי הנפילה הכול השתנה. שכבה שבוע במחלקה פנימית ברמב"ם, עם חבורה בירך ולחץ דם מאתיים. הרופא אמר: "אי אפשר להשאיר אותה לבד." וזהו, המילים האלה נכנסות לך לתוך העצמות. הצעתי שהיא תעבור אליי, לקריות. יש לי דירת שלושה חדרים, הבן גר בדרום. היא סירבה: "אני לא רוצה להיות אורחת אצלך, עם מזוודה בפינה." וזאת בדיוק המילה שהיא השתמשה בה — מזוודה. אז התחלנו בסידורים: לחצן מצוקה שהיא שכחה לענוד, הליכון שהיא זרקה למרפסת, מפתח לשכנה. התחלתי לבוא כל יום. בבוקר הייתי נוסעת באוטובוס לקריית חיים, עובדת ארבע שעות בספרייה העירונית, ואז ישר להדר. נותנת כדורים, מכינה מרק, משאירה קופסה במקרר. בערב שוב נסיעה באוטובוס הביתה. לפעמים הגעתי ברבע לתשע ורק אז גיליתי ששתיתי קפה הבוקר והלחמנייה התפוררה לי בתיק.
היא הרגישה אשמה. "אל תבואי מחר, אני לא הולכת לשום מקום." אבל לא לבוא כבר לא יכולתי. היא התחילה להתבלבל בימים. לקחה כדור ערב בבוקר. פעם אחת הדליקה גז ושכחה את הסיר. הריח מילא את חדר המדרגות, השכנה התקשרה אליי בהיסטריה. פעם יצאה למסדרון בנעלי בית וחיכתה לאוטובוס לעבודה — מקום שהיא פרשה ממנו לפני שלושים ושש שנה. אחרי הנפילה השנייה, כשהיא החליקה על השטיח בסלון, הרופא אמר לי משפט שקט: "כל לילה שהיא לבד זה הימור." ליאת, הבת שלי, הציעה מטפלת. מצאנו אישה דרך סוכנות. ארבע שעות ביום עלו שלוש מאות ועשרים שקל. הפנסיה של חנה מארבעת אלפים, וחצי ממנה הלך על זה. בשאר השעות נשארתי אני. ליאת גרה ברמת ישי, נשואה, יש לה איתמר בן עשר ונועה בת שבע. עבודה, חוגים, הורים אחרים. היא הגיעה בימי שישי, לפעמים עם הילדים. אימא שלי שמחה לראות אותם, אבל אחרי ארבעים דקות היא התחילה להתעצבן מהרעש, כיבתה את הטלוויזיה, קראה לילדה בשם של אחותי. נועה בכתה: "למה סבתא רבתא קוראת לי יונית?" ניסיתי להסביר שהזיכרון נחלש. ליאת אמרה: "אמא, הילדים כבר מפחדים לבוא."
המטפלת הראשונה החזיקה מעמד חודשיים. חנה האשימה אותה בגניבת סוכר, החביאה את המפתחות, סירבה להתרחץ. פעם אחת בעטה בה מתחת לשולחן. השנייה עזבה אחרי עשרה ימים. השלישית ביקשה כפול. בשלב הזה כבר חיפשתי בית אבות סיעודי. התביישתי אפילו להקליד את המילים. בתמונות ראיתי גינות וחדרים עם וילונות פרחוניים, אבל במקום הראשון שהגעתי אליו הריח כמו מסדרון של בית חולים סגור. בשני הייתה מיטה ליד מיטה, בלי וילון, בלי מרחב. בשלישי המנהלת דיברה על "מבצע" לקיץ ושכחה לשאול אם אמא שלי בכלל מסוגלת ללכת. אחרי כל סיור כזה ישבתי באוטובוס ובכיתי. חשבתי: אני אתפטר מהעבודה ואטפל בה לבד. רק שהגב שלי כבר כאב, לחץ הדם טיפס. שכחתי פעמיים את הקומקום דולק ואת הדלת פתוחה.
ואז מצאתי בית אבות קטן בחוף הכרמל. מקום שקט, עשרים ושניים דיירים, צמוד לבית חולים. חדר זוגי, אחות במשמרת עשרים וארבע שעות, רופא פעמיים בשבוע, חצר סגורה. עלות: אחד עשר אלף שקל בחודש. הפנסיה של חנה וארבעת אלפים שלי, ועוד אלפיים שהאח שלי מאילת התחיל להעביר. בשביל הפיקדון מכרנו את המכונית הישנה שחנתה בחניה שבע שנים בלי לזוז. באתי לשם בלי להודיע, דיברתי עם אישה שישבה שם כבר שלוש שנים. היא אמרה: "זה לא מלון, אבל פה לא שוכחים אותנו." זה היה משפט שנתן לי אוויר.
כשסיפרתי לאמא שלי הכול, היה לה יום צלול. היא שאלה: "נמאס לך?" "לא," שיקרתי. "את משקרת, אני מכירה אותך." סיפרתי לה על האחות, הגינה, הארוחות. היא הקשיבה, ואז שאלה: "תקחי אותי הביתה?" "ברור." היא שתקה. ואז לחשה משפט שאני שומעת אותו עד היום: "חשבתי שאני אמות בדירה שלי."
המעבר נקבע ליום ראשון. בשבת ליאת באה עם הילדים. חנה כבר ישבה במעיל, למרות שההסעה הייתה אמורה להגיע רק למחרת בבוקר. על המיטה עמדה מזוודה קטנה עם חלוקים, תמונות וספל כחול. נועה שאלה: "לאן סבתא רבתא נוסעת?" לא הספקתי לענות. ליאת אמרה: "למקום שבו יטפלו בה, כדי שסבתא יעל תוכל סוף־סוף לחיות בשביל עצמה." הדם עלה לי לראש. חנה ישבה לידי ושמעה הכול, הראש שלה צנח מטה. לקחתי את ליאת למטבח. "למה אמרת את זה לידה?" "כי זאת האמת. את בעצמך אמרת שאת לא יכולה יותר." "לא יכולה ורוצה חופש — זה לא אותו דבר." ליאת פרצה: "אני לא שופטת אותך. פשוט אל תעמידי פנים שעכשיו לא יהיה לך יותר זמן. ברור שיהיה." כן, יהיה לי. אפסיק לנסוע פעמיים ביום דרך כל חיפה, אוכל לישון בלי לקפוץ מכל צליל של טלפון, אלך לרופא. אולי אסע לשלושה ימים לחברה בקיסריה. אבל זאת הסיבה שהוצאתי את אמא שלי מהבית? "מצאתי מקום שבו היא לא תשכב חמש שעות על הרצפה." "יכולת להביא אותה אלייך." "הצעתי. היא סירבה. וגם אצלי היא הייתה צריכה השגחה." ליאת אמרה: "היינו עוזרים." בשלושת החודשים האחרונים היא באה שש פעמים. לא כי היא בת רעה — יש לה משפחה, עבודה, חיים. אבל למה הזכות שלי לא להספיק צריכה להיות מוכחת רק כשאני קורסת לגמרי?
למחרת לקחתי אותה. במכונית היא החזיקה את הספל הכחול על הברכיים. שאלה: "ליאת כועסת?" "לא, היא פשוט דואגת." חנה חייכה: "במשפחה שלכם כולם דואגים עם הידיים של מישהו אחר." לא מצאתי תשובה. השבועות הראשונים היא התקשרה כל כמה שעות וביקשה לחזור, ואחר כך שכחה שהתקשרה. באתי כל יומיים. הבאתי קציצות, קרם ידיים, שמיכת צמר ישנה. לאט היא נרגעה. התחברה עם שותפה לחדר, נינה. הן רבו על החלון — אחת רצתה פתוח, השנייה סגור — ובערב צפו יחד בסדרה טורקית. האחות למדה לתת לה את הכדורים עם גבינה לבנה, אחרת היא הייתה יורקת אותם לכיור.
פעם אחת הגעתי והיא סירבה לצאת איתי לגינה: "אני ונינה משחקות בינגו." יצאתי למסדרון ועמדתי דקה. זאת הייתה הקלה. ומבוכה על ההקלה.
ליאת בהתחלה לא באה. אמרה שקשה לילדים לראות את סבתא רבתא בין זרים. חודשיים אחרי זה הביאה אותם. בדרך חזרה איתמר שאל: "סבתא, באמת סידרת את סבתא רבתא בבית אבות כדי שיהיה לך שקט?" המילים של הבת שלי נכנסו לו לראש כמו רסיס. עניתי: "לא. סידרתי אותה במקום שתמיד יש לידה מישהו כשהיא מרגישה לא טוב." הוא חשב רגע ואמר: "וכשאת תהיי זקנה, אמא גם תסדר אותך בכזה מקום?" ליאת קטעה אותו מיד: "די עם השאלות האלה." השתרר שקט. הבטתי בחלון, בשדות שליד רמת ישי, ואז אמרתי, אולי לעצמי: "אני לא יודעת ממה אני מפחדת יותר — שיום אחד אגיע לבית אבות, או שאני אכריח את הבת שלי להרוס לעצמה את הבריאות כדי להוכיח שהיא אוהבת אותי."
חלפה כמעט שנה. חנה עדיין שם. אני מגיעה פעמיים-שלוש בשבוע, בחגים לוקחת אותה אליי. לפעמים תוך שלוש שעות היא כבר מבקשת לחזור — הרעש של המזגן, המדרגות, הילדים צווחים, הכול זר לה. ליאת התחילה להעביר כל חודש אלפיים שקל להשתתפות, אבל מדי פעם יוצאת לה אנחה: "טוב שלפחות עכשיו את חיה." בנימה שהחיים שלי נקנו בבדידות של אמא שלי. אני מבינה אותה. קשה לה לראות את סבתא חלשה, ויותר קשה לדמיין שאולי גם אני אהיה ככה. יותר פשוט להגיד שאמא בחרה חופש, מאשר להודות שאהבה ורצון לפעמים לא מספיקים לאדם בן שמונים ושבע שזקוק לטיפול מסביב לשעון.
בחודש שעבר, בערב שישי, חנה התמוטטה בחדר האוכל. התקשרו אליי מיד, הגעתי דקות אחרי שהיא פונתה לבית החולים. ליאת התקשרה בדיוק כשישבתי במסדרון. "מה קרה?" "לחץ דם נפל, היא בסדר, מקבלת נוזלים." "אני באה," היא אמרה. תוך חצי שעה היא הגיעה. עמדנו יחד ליד המיטה, חנה שכבה עם עיניים עצומות, הצינורית ביד. ליאת הביטה בה, ואז בי. "אמא," היא אמרה, "אני לא יודעת איך עשית את זה לבד כל כך הרבה זמן." לא עניתי. היא הושיטה יד ולקחה לי את התיק מהיד שהחזקתי לבן.
למחרת היא באה שוב, הפעם עם הילדים. איתמר שאל: "סבתא רבתא חולה שוב?" ליאת כרעה לידו ואמרה: "היא במקום ששומרים עליה, בדיוק כמו שצריך." הילד הנהן, אבל ליאת לא אמרה את זה אליי — היא אמרה את זה לעצמה. ראיתי איך הכתפיים שלה ירדו פתאום, כאילו הורידה משא שמעולם לא סיפרה עליו. אני לא יודעת אם זו הייתה התנצלות, אולי זו הייתה ההבנה שלה שמותר לטפל ומותר לבחור מקום בטוח. אבל באותו רגע, כששמעתי את המילים הפשוטות האלה, הרגשתי שסוף-סוף אנחנו מדברות באותה שפה.
