אמיר הגיע אלינו באפריל. הבן שלי, אורן, התקשר ביום שישי בצהריים — בדיוק חזרתי מקופת חולים לאומית ברחוב הרצל בחיפה, עם מרשם לכדורי לחץ דם ותוצאות בדיקות דם. "אמא, יש לי חבר מהצוות בתחנת הכוח, עומר. הוא צריך חדר לשבוע-שבועיים, הבעלים של הדירה שלו העלה שכר דירה בכמעט אלף שקל. תעזרי לו?"
הדירה גדולה מדי מאז שאבא נפטר. שלושה חדרים, ואני לבד. החדר הקטן — פעם הספרייה של אלי — עמד ריק כמעט שש שנים. רק ארגזים של בגדים ישנים ומנורת קריאה שכוסתה באבק. אמרתי לאורן "שיבוא" בלי לחשוב פעמיים, כי ככה עושה אמא כשהבן מבקש.
עומר הגיע במוצאי שבת עם תיק גב גדול ושקית מהסופר. בן שלושים וקצת, שקט, עם משקפיים עבי מסגרת. קרא לי "גברת שרה", הוריד נעליים בכניסה בלי שביקשתי, ובבוקר הראשון הכין לי קפה טורקי — שחור, עם הל, כמו שאלי היה אוהב. חשבתי לעצמי: אורן שלח לי בן אדם טוב.
הוא השתלב מהר. היה חוזר מהעבודה באזור התעשייה במפרץ בסביבות ארבע, לפעמים היינו אוכלים יחד צהריים. קניתי לו צלחת משלו בשוק תלפיות — לבנה עם פס כחול, שלא תתערבב עם שלי. הוא מעולם לא התלונן על הרעש מהכביש או על זה שאני קמה בחמש.
בסוף השבוע השני הוא שאל אם אפשר להביא שולחן קטן — מצא אחד ביד2 במאה וחמישים שקל. עזרתי לו להעלות במדרגות. הקומה השלישית, בלי מעלית, והשכנה ממול, גברת כהן, החזיקה את הדלת בזמן שגררנו את השולחן פנימה. עומר התנצל עשר פעמים על הטרחה.
אורן התקשר כל שבוע-שבועיים. "מה שלומך, אמא? עומר לא מפריע? תלחצי עליו אם צריך." אף פעם לא דיבר על כסף. אף פעם לא הזכיר שום הסדר. כי זה לא היה עסק. זאת הייתה טובה לבן שלי.
עד אותו יום רביעי בחדר המדרגות.
ירדתי עם שקית זבל ביד — עומר היה במשמרת לילה ואני רציתי לרוקן את הפח לפני השינה. פגשתי אותו עולה במדרגות, עדיין במדים האפורים של תחנת הכוח, עם סולר על הידיים.
"גברת שרה," הוא אמר, עצר במדרגה, "סליחה שאני שואל, אורן מעביר לך את האלף וחמש מאות? על החדר?"
השקית עצרה באמצע הדרך. הרגשתי את הקשר שלה נמעך לי באצבעות.
"איזה אלף וחמש מאות?"
עומר הביט בי במבט שלא הבנתי אז. מצמץ פעמיים. הוציא טלפון מהכיס, גלל בהיסטוריית ההעברות בבנק. הראה לי מסך: שלושה תשלומים, כל אחד אלף וחמש מאות שקל. הראשון בראשון למרץ. "דמי שכירות — מרץ", "דמי שכירות — אפריל", "דמי שכירות — מאי". מוטב: אורן כהן. הבן שלי.
שלושת אלפים וחמש מאות שקל. לא כסף גדול לחלק מהאנשים, אבל לי — זה המשכורת החודשית שלי אחרי שלושים וחמש שנה כאחות במחלקה פנימית בקריות, לפני שיצאתי לפנסיה מוקדמת בגלל הברכיים.
אמרתי "תודה, עומר", לקחתי את השקית, ירדתי למטה. זרקתי את הזבל. חזרתי לדירה, התיישבתי במטבח, והסתכלתי על הקיר.
שם, ליד הארון, הייתה תלויה תמונה של אורן מבר המצווה — ילד בן שלוש עשרה בחליפה כחולה, עם טלית על הכתפיים ועיניים גדולות ומבוהלות. התמונה הזאת הייתה תלויה שם עשרים שנה. בכל פעם שעברתי לידה, חייכתי.
עכשיו הסתכלתי עליה וחשבתי: הילד הזה לקח ממני כסף. דרך החבר שלו. על דירה שהיא לא שלו. בחדר שאבא שלו השאיר לי.
ישבתי במטבח עד כמעט חצות. האור מהרחוב נכנס דרך החלון ונפל על הריצפה בפס צר. ספרתי וספרתי שוב: שלושה חודשים, שלושת אלפים וחמש מאות. מה קורה בחיים של בן שלי שהוא צריך את הכסף הזה ולא מספר לי כלום?
לא התקשרתי מיד. ידעתי שאם אתקשר באותו לילה — אצעק. ואם אצעק — הוא יסגר. אורן שלי תמיד נסגר כשצועקים עליו, מאז שהיה קטן. אז שתיתי כוס מים קרים, לקחתי כדור שינה, והלכתי לישון. "לישון" — המילה הנכונה היא "להתהפך מצד לצד עד הבוקר, עם עיניים פקוחות והלב דופק מהר מדי".
התקשרתי למחרת, אחרי שהשמש כבר עלתה והייתי בטוחה שהוא בדרך לעבודה. הוא ענה בצלצול השני.
"אמא? מה קרה? הכול בסדר?"
"אורן, שאלה אחת: עומר משלם לך אלף וחמש מאות שקל בחודש על החדר אצלי?"
שתיקה. אני מכירה את השתיקות של הבן שלי. יש שתיקה של "אני חושב מה לענות", ויש שתיקה של "נתפסתי". זאת הייתה השתיקה השנייה.
"מי אמר לך?" הוא שאל לבסוף.
לא "זה לא נכון". לא "תני לי להסביר". "מי אמר לך". כאילו הבעיה היא לא המעשה — אלא זה שאני יודעת.
"עומר. במדרגות. במקרה."
"אמא, זה לא איך שזה נשמע—"
"אז איך זה, אורן? תגיד לי."
הוא התחיל לדבר מהר. סיפר על הלוואה שלקח ממישהו לפני חצי שנה, כשניסה לפתוח עסק קטן לתיקון מחשבים בעכו. העסק נפל. ההלוואה נשארה. עשרים אלף שקל. הוא התבייש לבקש ממני, חשב שאני ארצה למכור את הרכב של אבא, הפז'ו 2009 שעדיין עומד בחניה, או לקחת הלוואה מהבנק.
"פחדתי שתדאגי," הוא אמר. "את לוחצת על הלב שלך, הרופא אמר להימנע מלחץ. לא יכולתי לספר לך."
"אז לקחת כסף מעומר. על החדר שלי. בדירה שלי. בלי להגיד לי מילה."
"חשבתי שזה זמני. חודש-חודשיים, להחזיר את החוב, ואז להגיד לעומר להפסיק לשלם."
"אורן," אמרתי, והקול שלי היה שקט, "התביישת לספר לאמא שלך, אבל לא התביישת לקחת כסף מאדם שחושב שזה הולך אלי?"
הוא לא ענה.
השקט הזה היה שונה. לא שקט של נתפס. שקט של מישהו שפתאום הבין מה הוא עשה.
"תקשיב, אמא," הוא ניסה שוב, "אני יודע שזאת הייתה טעות. אני לא ישן בלילות בגלל זה. אני רוצה להחזיר לעומר את הכול. יש לי תוכנית."
"אז תתחיל מלבוא אלי. לא בטלפון. פנים מול פנים."
הוא הגיע ביום שישי. בלי להודיע מראש, כמו תמיד — חניה מתחת לבניין, שתי קומות במדרגות, צלצול בפעמון. פתחתי את הדלת. הוא עמד עם זר פרחים קטן מהקיוסק בפינת הרחוב — גבסניות וחרציות, עטופות בנייר פריך.
"אמא."
"תיכנס, אורן."
ישבנו בסלון. עומר לא היה — היה במשמרת. השעה הייתה שלוש, השמש ירדה על המפרץ, והאור היה צהוב וחם. אורן התיישב על הספה שאבא שלו אהב, זו עם החור הזעיר במשענת היד.
הוא סיפר. לאט. בלי תירוצים. סיפר על החוב, על הבושה, על איך כל חודש קיווה שזה יסתדר אבל זה לא הסתדר. הוא אמר לעומר ש"אמא מסכימה", שזה הסדר בינינו. שקר על גבי שקר.
"אני מחזיר לעומר עכשיו," הוא אמר. "כבר התחלתי. השבוע העברתי לו אלפיים. בחודש הבא עוד אלף וחמש מאות. אני עובד שעות נוספות, הכול מסודר."
"ומה איתי, אורן? מתי אתה מחזיר לי?"
הוא הביט בי. לא הבין.
"תחזיר לי את האמון," אמרתי. "זה מה שאני רוצה. את הכסף — תיתן לעומר, שיחסוך לדירה משלו. אבל האמון — אותו אתה חייב לי."
אורן הנמיך מבט אל השולחן. אצבעותיו שיחקו במפית נייר שמצאה שם. קיפל אותה לשניים, ואז שוב, לריבוע קטן ומהודק.
"אמא, אני יודע שאכזבתי אותך. אני יודע. אבל לא ידעתי מה לעשות. באמת לא ידעתי."
"ידעת בדיוק מה לעשות, אורן. פשוט בחרת בדרך הקלה. לקחת כסף בשקט, בתקווה שאני לא אגלה. זאת לא דרך. וזה לא מה שלימדתי אותך."
הוא לא ענה.
הפרחים נשארו על השולחן. קניתי להם אגרטל בסוף השבוע שעבר, אגרטל שקוף פשוט, אבל עדיין לא העברתי אותם אליו. משהו בי לא היה מוכן.
אורן הלך אחרי שעתיים. בחוץ, השמש נגעה בגגות הבתים ברחוב הרצל. הוא עצר במפתן, הסתובב, ואמר: "אמא, אני יכול לבקש סליחה שוב?"
"אתה יכול לבקש. אבל סליחה היא לא כפתור שלוקח אותך להתחלה, אורן. צריך לבנות. לאט. לבנה על לבנה."
הוא הנהן, סגר את הדלת, וירד במדרגות. שמעתי את צעדיו מתרחקים. לא בכיתי. לא אז. בכיתי בלילה, כשעומר חזר הביתה ושאל אם הכול בסדר, ורק אז נשברתי ואמרתי: "הכול יהיה בסדר, עומר. פשוט — לפעמים ילדים עושים טעויות, ואמהות צריכות לחכות שהטעויות יתוקנו."
עומר גר אצלי עדיין. משלם ישירות אלי — שש מאות שקל, חצי ממה ששילם, כי זה מה שהרגיש לי הוגן. את השאר הוא שם בצד. במאי הוא התחיל לחסוך לדירה משלו, ועד אוגוסט הצליח לשים בצד ארבעת אלפים. ביום שהוא הראה לי את המספר באפליקציה של הבנק, חייכתי. באמת חייכתי.
עם אורן אני מדברת עכשיו יותר. שיחות קצרות. זהירות. כמו שני אנשים שהולכים על גשר תלוי ומנסים להבין אם הוא מחזיק. הוא החזיר לעומר הכול. מתקשר כל שבוע, שואל מה שלומי, שואל מה עם עומר, שואל אם צריך משהו מהסופר. הוא לא מבקש כלום. רק שואל.
החוב נפרע. השקרים נסגרו. מה שנשאר — זה הפצע, שהגליד אבל עוד לא נעלם. בלילות, כשאני מתהפכת במיטה, אני חושבת לא על הכסף. על הילד שהיה יושב במטבח ומצייר מטוסים, הילד שפעם שאל אותי "אמא, למה את תמיד עוזרת לאנשים?", ואני עניתי: "כי ככה עושים בעולם, אורן. עוזרים."
אולי הוא זוכר את השיחה ההיא. אולי הוא חושב עליה עכשיו, כשהוא נוסע הביתה מהעבודה, לאורך כביש החוף, והשמיים מעל המפרץ הופכים מסגול לשחור.
התמונה של בר המצווה עדיין תלויה במטבח. היא לא זזה. לפעמים אני מסתכלת עליה, והילד הזה מסתכל עלי בחזרה. לפני חודש, עומר שאל אותי מי בתמונה. סיפרתי לו. הוא הקשיב, ואז אמר: "את יודעת, גברת שרה, לטעות זה אנושי. אבל לתקן — זה נדיר."
הוא צדק. אורן עדיין לא ביקש סליחה כמו שצריך — עדיין לא ישב מולי ואמר "טעיתי, ואני מצטער מעומק הלב". הייתי מחכה. יש לי זמן. לקחתי כדור לחץ דם, הסתכלתי מהחלון, וראיתי שאורן חונה למטה. הוא יצא מהרכב, הביט למעלה, נופף לי. נפנפתי חזרה.
הדלת של הבניין נפתחה. צעדים במדרגות.
אולי הפעם הוא בא לבקש סליחה.
