יואב אהב לקרוא לעצמו "איש משפחה". הוא היה עונד את התואר הזה כמו דרגות על כתפיים — במיוחד כשהבוסים שלו היו בטווח שמיעה. באותו ערב, כשאיתן המנכ"ל ורותי סמנכ"לית הכספים ישבו אצלנו במרפסת, יואב היה בשיאו. מזג יין, סיפר על הטיול המשותף לצפון, הצביע עליי כאילו אני איזו תעודת הצטיינות שהוא תלה על הקיר.
הכנתי ארוחת ערב במשך יומיים. סלט חצילים קלויים בטחינה, דג בס ברוטב לימון וטימין, קינוח מלבי עם פיסטוקים שריסקתי בעלי. המרפסת שלנו בקומה השש-עשרה בדרום תל אביב נראתה כמו תמונה ממגזין — נרות, עציצי בוגנוויליה, נוף לים בחושך.
רותי לקחה עוד ביס מהדג וגיחכה. "נטע, את פשוט מכשפה. איפה למדת לבשל ככה?"
יואב לא אהב את הרגע הזה. המחמאה לא הייתה מכוונת אליו.
הוא נשען לאחור בכיסא הקש, סובב את כוס היין בין האצבעות, ואני זיהיתי את המבט הזה. מבט של גנרל לפני תרגיל.
"אתם יודעים," הוא אמר בטון של מי שמשתף סוד עסיסי, "כשהכרנו, נטע הייתה כל כך פראיירית שזה כאב. היא עלתה מברית המועצות בגיל שבע-עשרה, אתם מבינים? ההורים שלה הגיעו בלי גרוש. בשנה הראשונה לצבא היא לבשה מדי ב' מקופלים שהיו שייכים לאיזו חיילת שחררה לפניה. פעם אחת, באיזו ביקורת פתע של המפקדת, היא עמדה במסדר כשהתפר במכנסיים קרוע והסיכה שהיא תקעה במקום כפתור התפרקה. היא עמדה דום מול כל הגדוד כשהמכנסיים שלה נופלים."
צחוק קטן, מתנשף, ברח לו מהפה. "מאז אני מלמד אותה איך נראים חיים נורמליים. איך מתלבשים, איך מגישים אוכל שלא נראה כמו קופסת שימורים."
המרפסת קפאה.
רותי הניחה את המזלג. איתן, אדם מבוגר ששירת חמש עשרה שנה בקבע, נעץ מבט בצלחת כאילו חיפש בה מפלט.
את הסיפור הזה סיפרתי ליואב לפני שש שנים. שכבנו באוהל בטיול בנחל דוד, באמצע הלילה, ואני התוודתי. סיפרתי לו על הבושה ההיא, על הרגע שעמדתי מול כל הגדוד בלי מכנסיים, על החברות שמצאו אותי אחר כך בשירותים ובוכות יחד איתי. סיפרתי לו על אמא שלי, שעבדה בניקיון משרדים בלילות, וחיכתה לי בתחנה המרכזית עם סנדביץ' אחד שחילקנו לשתיים.
הוא מכר את הרגע הזה.
בשביל צחוק.
בשביל להרגיש גדול.
הנשימה שלי נעשתה שקטה, מדודה. ברגעים האלה את מבינה שמה שנראה לך כמו נישואים — היה בעצם עבודת שימורים. שימרתי אותו. שימרתי את האגו שלו. שימרתי תמונה.
אני קמתי.
הנחתי את מפית הבד הלבנה מקופלת על השולחן. אצבעותיי נגעו בטבעת הנישואין — זהב לבן, דקה, משהו שהוא בחר לבד באיזו צורפות ברמת אביב בלי לשאול אותי. החלקתי אותה מהאצבע. המתכת הייתה קרה.
הטבעת נחתה על השולחן ליד כוס היין שלו. צליל קטן, חד.
"בוא נלמד אותך משהו," אמרתי. "הסיפור שלי לא היה מצחיק. הוא היה רגע של הישרדות. עמדתי מול שישים חיילות, המכנסיים שלי קרועים, וסיימתי את המסדר. לא ברחתי. לא בכיתי מולן. סיימתי את המסדר."
הסתכלתי על רותי. "את יודעת איך קוראים לזה בצבא?"
רותי הנהנה. לאט. "אופי," היא אמרה.
"אופי," חזרתי על המילה. "ומה שיואב עשה עכשיו — למכור את אשתו בשביל צחוק מריר — לזה קוראים ההפך הגמור."
יואב הזדקף. הפנים שלו הסמיקו בגוון של עגבנייה בשלה מדי. "נטע, די. מה את עושה? אנחנו בצחוק, כולנו פה משפחה—"
"אני לא מכירה משפחה שצוחקת ככה."
נכנסתי הביתה, משאירה את דלת הזכוכית פתוחה. לקחתי מהמזווה תיק גב כחול — כזה שתליתי שם לפני שבוע, אחרי הפעם האחרונה שהוא אמר שאני "מגזימה" כשבכיתי. בפנים היו דרכון, מחשב נייד, מטען, תחתונים להחלפה, חזייה, חולצה, ומברשת שיניים. אישה שמכינה תיק מילוט יודעת כבר חודשים שהבית שלה הוא לא בית.
נעלתי סנדלים. לא נעלי עקב, לא נעלי בובה אלגנטיות — סנדלי שורש שקניתי בשוק הכרמל, שהוא שנא, כי הן היו "פשוטות מדי לאשת מנהל."
מהמרפסת שמעתי את הקול של איתן. לא צעק — דיבר חרש. "יואב, גבר שמוכר את אשתו מול אורחים לא יכול לנהל צוות. בוא נסגור את הנושא. אני אוותר על חוות הדעת שלך בפרויקט החדש."
צעדי התרחקו. דלת המקרר במטבח נפתחה ונסגרה. מישהו לקח בקבוק מים.
יצאתי מהבית.
המעלית ירדה לאט. ריח של אקונומיקה וחומר ניקוי לרצפה. בקומת הקרקע ישב אבי, השכן מהקומה הראשונה, עם הכלב המעורב שלו. "ערב טוב, נטע," הוא אמר. "הכל בסדר?"
"יהיה בסדר, אבי," אמרתי, והמשכתי. הכלב ליקק לי את הקרסול.
נסעתי באוטובוס לילה צפונה. לא לחיפה — לקריות, לאיזו דירה קטנה ברחוב צדדי שאמא שלי שכרה לפני שלוש שנים, אחרי שמכרה את הבית הישן. היא פתחה את הדלת בכותונת, בלי לשאול שאלות. מאחוריה, על השולחן בסלון, דלקה מנורת לילה קטנה. לידה היה ספל תה נענע. היא תמיד שותה תה נענע בלילה.
"רעדת?" היא שאלה.
"לא," אמרתי.
"אז תיכנסי."
יואב התקשר למחרת. התקשר אחרי יומיים. התקשר אחרי שבוע. ההודעות שלו עברו מכעס ("תחזרי מיד, הרסת לי את המוניטין") להתחנפות ("אני מתגעגע, טעיתי") לאיומים ("לא תראי שקל, הדירה רשומה על שמי").
אמא שלי, ששתקה כל השנים מולו, הרימה טלפון בפעם היחידה שהרשתה לעצמה. שמעתי אותה במטבח. "יואב," היא אמרה. לא 'יואבי' כמו פעם. "תודה על מה שעשית לבת שלי. עכשיו היא כבר יודעת. תפסיק להתקשר."
אני ישבתי במרפסת הקטנה של הדירה של אמא שלי. הבוקר עלה מעל מפרץ חיפה — האור התנפץ על המים, מנופי הנמל נעו לאט באופק. על המעקה עמד ספל קפה שחור, לידו חלה מתוקה עם שומשום. יונה נחתה על המעקה השני, הסתכלה עליי, עפה.
בלי טבעת. בלי "אנחנו". בלי מישהו שמסביר לי מה להגיד ומה לא.
הבושה שלי הייתה רק שלי. לראשונה מזה שנים — היא לא הייתה נטל.
