אריה התעורר בשש וחצי, כמו בכל בוקר בשנתיים האחרונות. הרדיאטור מתחת לחלון היה קפוא. הוא נגע במתכת, נשף, והניח יד על הטלפון. בשמונה וחצי צלצל איתן, המהנדס שעבד איתו שלושים שנה בחברת החשמל.
"תשמע, אני בעניין. אצל רות במושב יש גורים, שווה לראות. בוא איתי, סתם תסתכל."
"לא צריך."
"אריה. סתם תסתכל. עוד שעה אני אצלך."
אריה הביט בכיסא עם הרגל הרופפת, הביט מבעד לחלון בגשם הדק, הביט בספל. "עוד שעה," אמר.
הם נסעו למושב בשרון. רות המתינה על מדרגות הבית, סיגריה בזווית הפה. ריח נסורת רטובה, תבשיל עוף, עשן. מאחורי השער שכבה כלבה מעורבבת, זנבה דופק באדמה. הגורים היו במכלאה עם רשת, על מצע נסורת. אמם, רועה גרמנית כבדה ורזה, הרימה ראש, הביטה באריה רגע, והחזירה את ראשה לכפות. חמישה גורים התגודדו סביבה, שמנמנים, אפורים, עיניים כחולות. גור שישי ישב בפינה, מאחורי דלי הפוך. אוזן אחת הייתה מקופלת פנימה כמו דף שנמעך. פרווה קרחת חלקית בצד, כתם ורדרד. הוא לא התקרב.
"קח את זה," אמרה רות והוציאה גור אחד מהחמישה. "גדול יהיה, אילן יוחסין נקי."
אריה הביט בפינה. "את ההוא."
רות שאפה מהסיגריה. "לא ממליצה. חלש. לא מוצלח. תיקח את המקסים הזה."
"את ההוא."
איתן משך בכתפיו. רות הוציאה את הגור מהפינה, "רק אל תתלונן אחר כך."
הגור היה קל כמו לחמנייה, ריח חלב ונסורת. אריה פתח את הז'קט, תחב אותו פנימה. הגוש החם רעד מתחת לצלע. בדרך חזרה איתן שתק, ואז שאל: "למה דווקא אותו?"
"לא יודע."
יותר לא דיברו.
בבית הגור נכנס על רגליים רועדות. ריחרח את המסדרון, הציץ למטבח, נגע באף במקרר. אריה עמד בדלת. פתח ארון – שתי צלחות, ספל אחד, כוס. קערות לא היו. לקח תבנית אמייל ישנה עם פרח כחול, שטף תחת הברז, מילא מים, הניח על הרצפה. הגור ליקק.
אריה פתח את המקרר. חתיכת גבינה צהובה, חצי חלה יבשה, צנצנת חרדל. סגר, יצא למכולת בקומת הקרקע. קנה חלב, אורז, כנפי עוף, עוף טחון, חלה טרייה. קנה שתי קערות צהובות עם ציור של עצם. המוכרת, גברת כהן, הביטה בשקיות ושתקה. גם הוא שתק, סופר מטבעות.
בבית בישל אורז עם חלב, צינן, הוסיף מים. הגור אכל ברעש, נושף, בולע גושים. אריה התיישב על הרצפה, נשען על המשקוף. בפעם הראשונה מזה שנתיים ישב במטבח ולא מיהר. הגור, אחרי שגמר, נצמד לקרסולו. פרווה חמה עלתה וירדה בנשימות מהירות.
"ברק," אמר אריה למטבח הריק. "תקרא ברק."
הגור הרים ראש, אוזן אחת זקופה, השנייה מקופלת.
חצי שנה עברה, לאט מהר. אריה התעורר בשש כי ברק התחיל לנשום ליד המיטה. יצאו לחצר, עשו סיבוב סביב בית הספר, ואז סיבוב קצר יותר דרך הגינה. אריה התחיל לבשל שוב: מרק עוף, אורז עם ירקות, עוף שלם שחתך לבד, משאיר לגב כלבים. התחיל להתגלח כל יום, כי פתאום היה לו אכפת איך הוא נראה. אמר שלום לגננת, הגננת אמרה שלום לברק.
ברק גדל לא אחיד. קודם התארכו הרגליים, היה גמלוני, מוזר. אחר כך האוזן הזדקפה. אחר כך השנייה. הפרווה שהסתמרה הפכה לגל חלק, שחור עם כתמי חום על החזה והכפות. הפנים התארכו, אציליות, עיניים מוזהבות. באפריל הוא כבר לא היה גור, אלא כלב יפה. הראשון ששם לב היה איתן, שבא לבקר. הביט בברק, הביט באריה, ושרק.
"אריה, זה אותו אחד?"
"אותו אחד."
"לא יכול להיות."
"יכול."
איתן הסתובב סביב הכלב, נד בראשו. "כזה הייתי לוקח לתערוכה."
"אני לא אקח אותו לשום מקום."
איתן הלך. יומיים אחר כך, בחצר, ניגש לאריה שכן מבוגר מהבניין ממול, אחד שראה אולי פעם בשנה.
"אריה, מה הגזע? מעורב? נראה נהדר."
"רועה גרמני. עם פגם."
"אני לא רואה שום פגם."
אריה משך בכתפיו. ברק ישב לרגלו והביט ביונים.
כעבור שבוע ניגשה אליו גברת שולמית מהקומה הראשונה, מחזיקה שקית נייר חומה.
"אריה, אפיתי בורקס תרד. תיקח?"
"תודה, גברת שולמית."
"הכלב שלך נהיה ממש יפה."
"כן, הוא…"
"הילדה שלי, יעלי, עומדת בחלון כל היום ורוצה לגעת. שאלתי אותה – תשאלי את אריה."
אריה הרים מבט. מאחורי הזכוכית נראתה פנים קטנות, אף לחוץ, כף יד.
"שתבוא."
יעלי ירדה בריצה, סוודר הפוך, בת שמונה. ניגשה לברק, הושיטה יד, עצרה שני סנטימטרים מהאף. ברק הטה ראש. יעלי נגעה באוזן, זו שהייתה פעם מקופלת.
"סבא אריה, יש לו שיניים גדולות?"
"גדולות."
"הוא נושך?"
"לא."
"למה?"
"כי הוא לא רוצה."
יעלי חשבה רגע. "אפשר לבוא מחר?"
אריה הביט בשולמית, שהביטה הצידה בזהירות רבה מדי. "בואי."
יעלי ברחה. "תודה," אמרה שולמית והלכה.
בערב אכל אריה בורקס חם, לראשונה מזה חודשים על שולחן מכוסה במפה. ממולאים תרד וגבינה, בצק פריך. ברק ישב ליד, עקב אחרי כל ביס, בולע רוק. אריה תלש חתיכת בצק קטנה, בלי גבינה, והניח על הרצפה. ברק לקח בעדינות.
עד מאי, אריה לא הספיק לעבור בחצר. שכנה מהבניין המקביל, מירי, עצרה אותו, שאלה איפה קנה, כמה עלה. גברים ליד המוסך, שהיה מתעלם מהם, קראו: "אריה, מה שלום הכלב?" אחד אפילו הציע הזדווגות. אריה סירב. זה הרגיז אותו. כולם נדבקו לכלב, ועכשיו גם אליו, שאלו שאלות, אמרו שלום. הוא לא היה רגיל להיות במרכז.
יעלי באה כל יום. הביאה לברק עוגייה, או חתיכת שניצל, או ממתק. אריה נזף בה: "אסור לתת לכלב אוכל מטוגן, מלוח, מתוק." היא הנהנה, ולמחרת הביאה קרקר יבש. התיישבה על הספסל, מפטפטת על בית הספר.
"המורה אילנה מעצבנת, לאריק נפלה שן, ואמא אמרה שבקיץ נוסעים לאילת אם אבא ירוויח."
אריה הקשיב. לפעמים ענה. פעם יעלי שאלה: "סבא אריה, יש לך ילדים?"
הוא הביט בברק. ברק הביט בו. "היה לי בן," אמר אריה.
יעלי לא שאלה יותר. היא הייתה קטנה, אבל הבינה משהו. נצמדה לכתפו ושתקה דקותיים. ואז אמרה: "גם לי היה סבא. הולכים איתו לבית קברות, צובעים גדר."
אריה הנהן. ברק הניח ראש על ברכו.
בסוף אפריל התחמם. הוא פתח ארון והוציא את הז'קט של הבן. היה תלוי שם שנתיים, ריח נפטלין. ז'קט קל, כחול כהה, עם רוכסן. הבן לקח אותו לטיול בסיני. אריה לבש. הכתפיים היו רחבות ממה שזכר. או שהוא עצמו הצטמק.
יצא עם ברק לחצר. יעלי ישבה על הספסל.
"סבא אריה, ז'קט חדש!"
"ישן."
"אני אוהבת."
הלכו עד לחוף הים. המפרץ היה אפור, גלים קטנים, שאריות אצות. ברק ריחרח את החוף, שתה, הביט באריה. אריה הנהן. ברק נכנס למים עד החזה, שחה, יצא, ניער מים. יעלי צווחה מצחוק, בורחת מהטיפות. אריה הביט בה והרגיש משהו בחזה משתחרר, כמו אגרוף שנפתח אחרי שנים.
בדרך חזרה, יעלי הובילה את ברק ברצועה לבד, מתגאה. ברק פזל אליה, אבל הלך ישר. ליד הבניין היא החזירה את הרצועה.
"סבא אריה, מחר?"
"בואי."
אריה עלה הביתה. ניגב לברק את הכפות במגבת ישנה. ברק נשכב על המרבד, נאנח, עצם עיניים. אריה עמד בדלת והביט בכלב, איך הוא מעוות כפה בשנתו. ניגש לחדר.
על המזנון, בין השעון לפמוט, מונחת תמונה של הבן במסגרת עץ, זכוכית כלפי מטה. כך הניח אותה למחרת ההלוויה, כי לא היה יכול להביט בעיניים האלה. במשך שנתיים עקף את המזנון, ניקה אבק רק בקצוות. עכשיו הרים את המסגרת. הזכוכית הייתה מאובקת. נשף עליה, ניגב בשרוול הז'קט הכחול, אותו אחד. העמיד את המסגרת במקום, הפנים החוצה.
הבן הביט מהתמונה. בן שלושים ושתיים, צוחק, על רקע הרים במדבר סיני, הרוח הפריעה שערו, תרמיל על הגב. אריה הביט זמן רב, והפעם היה לו במה להביט.
מהמסדרון נשמעו ציפורניים. ברק בא, הביט במזנון, הביט באריה. ניגש והניח ראש על ברכו. אריה הוריד יד על הפרווה החמה. מחוץ לחלון השתוללו יונים. השעון תקתק, בכיור חיכו הספל והקערה.
"טוב," אמר אריה לתוך השקט. "נחיה."
ברק נאנח.
