— אבא, מה עשית איתו?!
נטע התפרצה החוצה עוד לפני שהשמש הצליחה לייבש את הטל מהדשא. היא רצה ישר למחסן הקטן שמאחורי הבית — המקום שבו החביאה אתמול בלילה את הגור. הדלת הייתה פתוחה, והפינה עם השמיכה הישנה הייתה ריקה. הלב שלה נפל לבטן. בדיוק באותו רגע השער חרק, ואבא שלה נכנס לחצר. הוא נראה קצת מופתע, אבל בעיקר… חייך.
— אבא, מה עשית איתו?! — היא צעקה שוב, והדמעות כבר זלגו על הלחיים. — איפה הוא?!
יריב הביט בבתו בת העשר, שיערה הבהיר עוד היה פרוע משינה. הוא לא ציפה לראות אותה ערה בשעה כזאת. אבל החיוך שלו רק התרחב.
— עם מי, מותק? — שאל בנחת, כאילו לא הבין.
— עם חבר! הגור שלי! הבאתי אותו לכאן אתמול, הוא היה במחסן. מה עשית? לאן לקחת אותו? — נטע בקושי הצליחה לדבר, המילים נחנקו בגרון.
יריב הניח יד על כתפה הקטנה. — בואי, שבי רגע. אני אספר לך בדיוק מה קרה. אבל קודם תנשמי עמוק, טוב?
באותו הרגע שמעה נטע צליל של ציפורניים קטנות על החצץ. היא הסתובבה וראתה את הגור הקטן, החום-לבן, רץ לעברה עם זנב מכשכש כמו פרופלור. מאחוריו, בשביל, עמדה אמא שלה מיכל, עם חיוך עייף.
— תראי מי התעורר מוקדם ורצה לשחק, — אמר יריב. — יצאנו לטיול קטן בזמן שכולן ישנו. סליחה שלא הזמנו אותך.
נטע כרעה על הברכיים, והגור קפץ ישר לזרועותיה. היא בכתה וצחקה בו-זמנית, ולא האמינה. אבל איך כל זה התחיל? צריך לחזור חודשיים אחורה.
•••
חודש יולי. החום היה בלתי נסבל. משפחת כהן מחיפה תכננה כמו תמיד לנסוע לאילת, אבל אז אמא שלה נתקלה במודעה על "צימר להשבחה" במושב קטן ליד זכרון יעקב. מחיר מצחיק, בית קטן עם חצר ענקית, רק צריך להשקיע קצת עבודה. יריב ומיכל התייעצו פחות מדקה. הכסף שנחסך מחופשה באילת יושקע בשיפוץ. תמורת זה תהיה להם פיסת גן-עדן פרטית.
נטע לא ממש הבינה למה אי-אפשר גם וגם, אבל היא הסכימה בלית ברירה. במיוחד כשאבא הבטיח לה שאחרי שהבית יהיה מוכן, הם יבנו לה בריכה קטנה. מה שבאמת בער בה זאת בקשה אחרת, ישנה הרבה יותר: כלבה.
— אבא, מתי יהיה לי כלב? — שאלה נטע בפעם האלף, בעודו מעמיס ארגזים לאוטו.
יריב השפיל מבט. — דיברנו על זה, מותק. כלב זאת אחריות עצומה. את עוד צעירה.
— אבל אתה סיפרת שהיה לך כלב כשהיית ילד! קראו לו ברון, נכון? ושהוא היה החבר הכי טוב שלך.
יריב קפא לרגע. הוא הביט בשמיים, כאילו מחפש שם את ברון. — כן. הוא היה… — הוא בלע רוק. — הוא מת כשהייתי בן חמש-עשרה. דרסו אותו. מאז אני לא מסוגל. קשה לי להיקשר שוב.
— אבל אבא, — נטע אחזה בידו, — אולי דווקא עכשיו הזמן? יהיה לנו כלב שישמור על הצימר!
יריב נשק לה על המצח. — נראה, מותק. קודם נגיע לשם.
הנסיעה למושב ארכה שעה ורבע. בכביש המתפתל בין השדות, רגע לפני הפנייה האחרונה, נטע הצמידה את הפנים לחלון. — עצור! — צעקה פתאום. — תראו!
בשולי הכביש, ממש על קו החול הלבן, ישב גור קטנטן. פרווה חומה עם כתם לבן על החזה, אוזניים שמוטות ועיניים עגולות כמו כפתורים. הוא נראה רעב ומבוהל.
— אוי, איזה חמוד… — מיכל נאנחה. — הוא בטח נזרק פה.
— אבא, בוא ניקח אותו, — התחננה נטע. — הוא לבד! ימות פה מחום!
יריב לחץ על דוושת הגז והמשיך בנסיעה. — אסור לנו, נטע. יש לו בטח בעלים. ואם לא, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות על כל חיה שעומדת בצד.
נטע הסתובבה במושב והביטה לאחור. ראתה את הגור מתרחק ונעלם בענן אבק. הלב שלה נשרט. היא החליטה בלבה שזה לא הסוף.
•••
הצימר היה מוזנח, אבל מלא קסם. גדר עץ מתקלפת, גג רעפים חלוד, חצר מלאה בעשבים שוטים. יריב חילק תפקידים: הוא עלה לגג, מיכל התחילה לנקות את הבית, ונטע קיבלה מברשת וצבע לבן. "תצבעי רק את החלק הפנימי, בעדינות," אמר אבא.
נטע צבעה בשקידה. אבל כל כמה דקות עיניה נדדו אל מעבר לשער. בערך בשעה ארבע, כשהשמש כבר לא בערה כל כך, היא ראתה תנועה קטנה. הגור! הוא התקרב בשקט, עמד מרחוק והסתכל עליה.
נטע הביטה סביב. אבא על הגג, אמא בפנים. היא חתכה חתיכה מהשניצל שארוחת הצהריים שלהם, עטפה במפית ויצאה החוצה. "בוא, בוא…" לחשה. הגור היסס, זנבו רטט. אבל ריח העוף הכריע אותו. הוא ניגש, לקח בעדינות מהיד שלה, ואז ליקק את אצבעותיה.
— אתה רעב, חמוד? — היא חייכה. — אני אקרא לך חבר, טוב? אתה תהיה החבר שלי.
הגור כשכש בזנבו, ליקק שוב. מאותו רגע הוא חזר כל יום. נטע התגנבה החוצה בכל הפסקה, הביאה שאריות שניצל, חתיכות לחם, אפילו קערת מים. היא שיחקה איתו מאחורי הגדר, ליטפה אותו, לחשה לו סודות. בלילות הייתה חולמת על הרגע שבו אבא יגיד "כן".
אבל אבא ראה.
יום אחד, יריב ירד מהגג מוקדם מהרגיל ויצא לחפש מפתח ברגים. הוא עבר ליד השער וראה את נטע כורעת ומאכילה את הגור. פניו התקדרו. — נטע!
נטע קפצה, נבהלה. — אבא, אני רק…
— דיברנו על זה. את נותנת לו תקווה, והוא יישבר כשנסע. וגם, מה יקרה כשייגמרו השניצלים? הוא יחכה סתם. זה לא הוגן.
— אבל אבא, אין לו אף אחד! הוא אפילו לא עונד קולר. תסתכל — הצביעה על צווארו החשוף. — נעזוב אותו פה, הוא ימות. או שידרסו אותו כמו ברון.
יריב החוויר. מילים של בתו ננעצו בו עמוק, אבל הוא לא ידע איך להגיב. — אני לא רוצה לסבול שוב, — אמר לבסוף בקול חנוק. — אי-אפשר להבין כמה זה כואב עד שזה קורה לך. אני לא מוכן לעבור את זה שוב. ובנוסף, כשנחזור לחיפה, מי יוציא אותו? מי ייקח לווטרינר? אני. כמו תמיד.
— אני אעשה הכל! — התחננה נטע. — אני אקום מוקדם, אני אנקה, אני אשמור עליו. רק תן לו הזדמנות.
יריב הניד בראשו. — לא, מותק. כשתהיי גדולה, תחליטי בעצמך. עכשיו, בבקשה, תפסיקי להאכיל אותו. זה כואב לי בדיוק כמו שזה כואב לך. אולי יותר.
נטע רצה פנימה, פרצה בבכי למיכל. אבל מיכל, אף על פי שריחמה, לא יכלה לצאת נגד בעלה. — אבא צודק, מתוקה. חיות זאת אחריות. מישהו לקח אותו, התחרט, זרק. זה עצוב, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לאסוף כל גור.
ובכל זאת, נטע לא ויתרה. היא המשיכה להאכיל את "חבר" בסתר. והורים, כנראה, ראו והעמידו פנים שלא. יריב אף פעם לא גער בה שוב, רק נאנח כשהיה עובר ליד הגדר ורואה אותם משחקים.
ואז קרה דבר מוזר. באחד הערבים, כשיריב סיים לצבוע את צדה החיצוני של הגדר, הוא מצא את עצמו לבד בחצר. הגור ישב מחוץ לשער, מביט בו בעיניים עגומות. יריב התכופף. — מה, קטנצ'יק? גם לך קשה?
הגור ייבב חרישית. יריב הוציא מכיסו פיתה עם שווארמה שנשארה מארוחת הערב, ושלח לו חתיכה. הגור אכל בלהיטות, וכשסיים ניגש וליקק בעדינות את האצבעות. יריב הרגיש דקירה קטנה בלב. ברון שלהם נהג לעשות בדיוק אותו דבר, כשהיה מקבל אוכל מהצלחת המשפחתית — למרות האיסור המפורש של סבתא.
הוא הביט בשעון. עוד ארבעה ימים חוזרים לחיפה. הוא נשם עמוק, לחץ את שפתיו.
למחרת בבוקר, בזמן שמיכל ארזה ונטע ניקתה את החדר, נעלם יריב לשעה קלה. איש לא שאל איפה היה. כשחזר, החזיק שקית קטנה מווטרינר. לא גילה לאיש מה יש בה.
•••
בערב האחרון, נטע לא הצליחה להירדם. היא קמה בחצות, התגנבה החוצה, הביאה את הגור פנימה, ישר למחסן הריק. היא פרשה לו שמיכה, נתנה קערית מים וחיבקה אותו. "מחר אני אסתיר אותך בתא המטען. אבא לא ישים לב," לחשה. הגור ליקק את פניה.
היא בקושי נרדמה בלילה ההוא. חלומות מבולבלים על מחסנים ריקים ודרכי עפר.
ובבוקר — פאניקה.
•••
עכשיו, בחצר, כשחבר קיפץ סביבה ונבח בצהלה, נטע עדיין התקשתה להאמין.
— אבא, אז… באמת לא הרחקת אותו? איפה הוא היה?
יריב כרע לצדם. — קמתי בחמש, לקחתי אותו לווטרינר במושב ליד. רציתי שיבדקו אותו, שייתנו לו חיסונים. את צודקת, אי-אפשר היה להשאיר אותו פה.
— חיסונים? — מיכל, שיצאה מהבית עם כוס קפה, הרימה גבה. — יריב, אתה רציני? אמרת שאתה בחיים לא…
— אמרתי, — הוא קטע. — אבל הבת שלך שטפה לי את המוח. היא צדקה. הפחד שלי לא מצדיק להפקיר אותו. חוץ מזה, — הוא גיחך, — גם אני התגנבתי להאכיל אותו בשבוע האחרון. קצת קשה לעמוד בפניו.
נטע צחקה מבעד לדמעות. — אז אתה לא כועס שהכנסתי אותו למחסן?
— כועס? הייתי גאה, בעצם. את נלחמת על מי שאת אוהבת. כמו ברון שלי, ז"ל, שמעולם לא ויתר עליי. — יריב חיבק אותה. — אבל תא מטען? באמת, נטע? איפה תשימי אוויר?
כולם פרצו בצחוק.
— טוב, — אמרה מיכל, — אז מה עכשיו? יש לנו כלב?
— יש לנו כלב, — אישר יריב. — אבל יש לי תנאי אחד: את, מיכל, תמיד אמרת שאת רוצה חתולה, נכון? אז עכשיו תורך. כשנחזור לחיפה, ניכנס ישר לעמותה.
— איזה יום, — פלטה מיכל. — אז יהיו לנו גם כלב וגם חתולה. הבית ישתגע.
— בדיוק כמו שצריך, — אמר יריב, וקרץ לנטע.
חבר, שלא הבין מילה, המשיך לכשכש בזנבו ולקפוץ סביב שלושתם. נטע הרימה אותו, הטמינה את פניה בפרוותו החמימה. "שמע, חבר," לחשה, "מעכשיו אתה לא לבד. יש לך משפחה."
יומיים לאחר מכן, בנסיעה חזרה צפונה, ישב הגור על ברכיה של נטע במושב האחורי, ומיכל ישבה לצד יריב בקדימה, מחזיקה את הטלפון עם תמונה של חתלתולה שחורה קטנה בשם "לילה", שאימצה באינטרנט.
יריב הביט מדי פעם במראה, ראה את נטע מחייכת, וידע שהכאב הישן לא יעבור, אבל הילדה שלו צדקה — אולי זה שווה את זה.
