— אם תמשיכי להיפגש עם אלי, אל תצפי שנבוא אלייך לשבת — אמר אמיר לאמו.
תמר הביטה בבנה ולא האמינה למשמע אוזניה. היא הייתה בת 58, אך באותו רגע הרגישה כאילו עליה לבקש רשות להיות מאושרת.
בעלה נפטר חמש שנים קודם לכן. מאז חיה לבדה בחיפה, בדירה שממנה נשקף הכרמל. ילדיה התקשרו אליה, אבל תמיד מיהרו. רוב הערבים הסתיימו מול חלון פתוח וצלחת אחת על השולחן.
את אלי הכירה בקבוצת הליכה בטיילת לואי. הוא היה אלמן, נהג אוטובוס בגמלאות ואדם שידע להקשיב. הוא לא הבטיח לה עולם ומלואו. הוא פשוט זכר איך היא אוהבת את הקפה שלה והיה שואל אם הגיעה הביתה בשלום.
אבל ילדיה לא הסכימו לקבל אותו.
— הוא רוצה את הדירה שלך — אמרה בתה נועה.
באחד מימי החורף החליקה תמר במדרגות. אלי לקח אותה לבית החולים, נשאר לצדה כל הלילה ולא עזב עד ששוחררה.
כשהילדים הגיעו, הם מצאו אותו מסדר עבורה מרק במטבח.
— אני לא רוצה את הבית של אמא שלכם — אמר בשקט. — יש לי בית משלי. אני רק לא רוצה שהיא תישאר לבד כשהיא זקוקה למישהו.
תמר הביטה בילדיה.
— הקרבתי עבורכם שנים, לילות וחלומות. עשיתי זאת באהבה. אבל אמא אינה חייבת להקריב גם את שארית חייה כדי שהילדים הבוגרים שלה ירגישו בנוח.
השקט נשבר כשנכדתה הקטנה שאלה:
— אז אלי יבוא לארוחת שבת?
נועה הורידה את עיניה, ואמיר הנהן לאט.
האם אמא צריכה לוותר על אושרה כדי לשמור על השקט של ילדיה?
