גרנו בשתי דירות בקומה השנייה בבניין הישן ההוא ברחוב הפרדס בנצרת עילית. שתינו נשים שכבר עברו את השישים. אני, שושנה, אלמנה זה עשור, ומולי — יעל, תמיד מטופחת, תמיד עם תיק עור קטן ביד וזר כלניות טרי פעם בשבוע. "בוקר טוב", "שלום", "איזה קור היום", "כן, באמת". זהו. שלוש־עשרה שנה של לא כלום.
המחלה נחתה עליי בלי התרעה. ביום שלישי עוד סידרתי ספרים בחנות הקטנה שלי בתחנה המרכזית. ברביעי בבוקר כבר לא הצלחתי לקום מהמיטה. חום שהגיע לשלושים ותשע ושמונה, כאבי שרירים שלא נתנו לי לנשום, סחרחורת כזו שהקירות נעו לי מול העיניים. אפילו להגיע לשירותים היה מסע של רבע שעה. הבת שלי גרה במרכז, ליד תל אביב, הנכדים קטנים, החברות הכי טובות שלי היו בטיול מאורגן בהודו. לא התקשרתי לאף אחד. מה יש לספר, בסך הכול וירוס. חשבתי שיעבור.
עבר יום. לא עבר. יומיים. כלום. ביום השלישי, בסביבות שתיים בצהריים, שמעתי נקישות בדלת. חלשות בהתחלה, ואז חזקות יותר. לא זזתי. לא יכולתי. הדפיקות נמשכו.
"שושנה? זאת יעל, מהדלת ממול."
ניסיתי לענות, הקול יצא צרוד מרוב יובש. "כן, רגע…"
לקחתי נשימה עמוקה, נשענתי על הקיר, צעדתי לאט לאט. כשפתחתי את הדלת, יעל עמדה שם ומבט העיניים שלה היה לא של שכנה שמבררת משהו. המבט הזה היה של מישהי שכבר ראתה דברים בחיים. היא הסתכלה עליי מהראש ועד הרגליים, ראתה את הפיג'מה הספוגה בזיעה, את השיער הדבוק לפנים, את היד שרועדת על המשקוף.
"אני לא צריכה לשאול מה שלומך," היא אמרה בשקט. "אני רואה."
היא נכנסה פנימה בלי לחכות להזמנה. ביד אחת החזיקה סיר, ביד השנייה שקית בד עם ירקות. היא הניחה הכול במטבח, חזרה אליי, לקחה אותי בזרוע והובילה למיטה כמו שמובילים ילדה בת ארבע.
"תשכבי. תנוחי. אני מטפלת."
במשך שישה ימים היא הגיעה בכל ערב. אף פעם לא שאלה יותר מדי שאלות, אף פעם לא התנצלה, לא עשתה עניין. פשוט נכנסה, בישלה מרק עוף אמיתי, סידרה את השולחן הקטן ליד המיטה עם תרופות וכוס תה, כיבסה מה שהיה צריך, פתחה חלון לאוורר, סגרה, חייכה, נעלמה. לפעמים, בחלום למחצה, הייתי שומעת אותה במטבח, מזיזה סירים בשקט, נזהרת לא להרעיש. פעם אחת הרגשתי שהיא שמה יד על המצח שלי לבדוק אם החום ירד. דווקא המגע הזה, הקריר והעדין, היה הרגע שבו התחלתי לבכות. בשקט, מתחת לשמיכה, שהיא לא תראה. אף אחד לא נגע בי ככה מאז שבעלי נפטר.
ביום השביעי התעוררתי והרגשתי שאני בן אדם. הגוף עדיין היה חלש אבל הראש התבהר, החום ירד, האור בחלון לא כאב בעיניים. קמתי, הלכתי למטבח. הכול היה מבריק. השיש נוקה, הכיור ריק, הכוסות ערוכות בשורה. ועל המקרר, מוצמד במגנט קטן של מטוס — היה פתק. פתק צהוב, מקופל לארבע, בכתב יד עגול ומדויק.
"תודה שלא ויתרת עליי אז. בחיים לא שכחתי."
קראתי את המשפט פעם, פעמיים, שלוש. לא הבנתי כלום. איזה "אז"? מה לא ויתרתי? מי זאת בכלל יעל, מה יש לה לחפש אצלי במטבח, מאיפה היא מכירה אותי?
כשהיא הגיעה באותו ערב וראתה אותי עומדת עם הפתק ביד, היא חייכה חיוך קטן והתיישבה על הספה. הניחה את הידיים על הברכיים, לקחה נשימה, דיברה.
לפני אחת־עשרה שנים, כששתינו כבר גרנו בבניין אבל עדיין לא החלפנו יותר מ"שלום", היא התאלמנה. בעלה, נהג מונית ותיק, קיבל דום לב בגיל חמישים ושלוש. היא נשארה לבד עם בת שש־עשרה ובן ארבע־עשרה, עם משכנתא ועם עבודה חלקית כמזכירה רפואית שלא הספיקה לכלום. היא סיפרה לי על לילות בלי שינה, על הפחד שלא יהיה אוכל לילדים, על הבושה שהיא מרגישה כשהיא צריכה לבחור בין לשלם חשמל ובין לקנות תרופה לבן שלה. סיפרה לי על ט"ו בשבט אחד, כשהילדים היו אצל חמותה והיא ישבה בבית לבד וחשבה מחשבות לא פשוטות על איך ממשיכים מכאן.
"חזרתי הביתה באותו ערב," היא אמרה, "ומצאתי מול הדלת שלי שקית. בתוכה היה שק של אורז, חמש קופסאות שימורים, שמן, סוכר, שקית תה, ולחם טרי. ומתחת לקופסת הטונה הייתה מעטפה לבנה עם מאתיים שקל. ופתק."
היא שלפה מהתיק שלה ארנק ישן, ובתוך תא קטן ונפרד הוציאה פתק. צהוב. מקופל לארבע. עליו נכתב בכתב ידי: "זה עובר. אל תוותרי. מישהו חושב עלייך."
הסתכלתי על הפתק שלי שעדיין היה בידי. אותו צבע. אותה קיפול. אותו כתב יד.
"לא היה לי מושג מי השאיר את זה," היא המשיכה. "בכיתי חצי שעה. לא בגלל הכסף או האוכל. בגלל ש"מישהו חושב עלייך". מישהו ראה אותי. אישה אנונימית אחת, באיזה בניין ענק בעיר שאין בה רחמים, ראתה אותי ובלי לצפות לכלום השאירה את זה."
היא גילתה את האמת במקרה, אמרה. חודשיים אחר כך. הייתה מודעה בלוח המודעות בלובי — מישהי חיפשה שותפה לנסיעות לעבודה. היא זיהתה את כתב היד.
"שושנה, חיכיתי אחת־עשרה שנה להחזיר לך את הרגע הזה. לא ידעתי מתי ואיך, רק ידעתי שיגיע יום. כששמתי לב שאת לא יוצאת מהבית שלושה ימים, ידעתי שזה הרגע."
הגרון שלי נחנק. הדמעות, הפעם, כבר לא היו מתחת לשמיכה. ישבנו ושתינו תה עם נענע. הפטפון שלי התחיל לספר סיפורים, הפטפון שלה השלים. הדלתות נפתחו.
מאז אותו שבוע, יעל לא עוברת לידי במדרגות. היא עוצרת. אנחנו שותות קפה יחד פעמיים בשבוע. בימי שישי היא מביאה חלות. כשאני חוזרת מאוחר מהחנות, היא מציצה מהדלת ומוודאת שהכול בסדר. כשהנכדה שלה הייתה חולה והיא הייתה חייבת להיות איתה באשפוז בתל אביב, אני ישנתי אצלה בדירה עם הכלב. שלוש־עשרה שנה היא הייתה אישה זרה מעבר למסדרון. היום קשה לי להירדם בלי לדעת שהיא בסדר.
