כשמרים מצאה שקית קטנה של בורקס טרי תלויה על ידית הדלת, היא ידעה מיד שיוסף היה שם.
רק הוא זכר שהיא אוהבת בורקס גבינה מהמאפייה הישנה ליד השוק בחיפה.
הם לא דיברו כבר שלושה שבועות.
המריבה התחילה בערב שישי, כשבנם הבכור הודיע שהוא רוצה לעבור עם משפחתו לקנדה. יוסף אמר שעליהם לתמוך בו. מרים פרצה בבכי והאשימה את בעלה שהוא מוכן לוותר על הילדים ועל הנכדים בקלות רבה מדי.
— אתה אף פעם לא נלחם על המשפחה שלנו! אמרה.
יוסף שתק זמן רב, ואז ענה:
— ואולי את מחזיקה בהם כל כך חזק, עד שהם לא מצליחים לנשום.
מאותו לילה עבר לישון בחדר העבודה.
מרים הסתכלה על שקית הבורקס. בתוכה היה פתק:
“אני בטיילת, על הספסל שבו נפגשנו. אם תרצי לדבר, אחכה עד השקיעה.”
הגאווה אמרה לה להישאר בבית. אך ככל שהשמש ירדה, הבית נעשה קר ושקט יותר.
היא לקחה את המעיל ויצאה.
יוסף ישב מול הים. כשהבחין בה, קם מיד.
— לא ידעתי אם תבואי.
— גם אני לא ידעתי.
הם ישבו זה לצד זה. במשך כמה דקות שמעו רק את הגלים.
— אני מפחד, אמר יוסף לבסוף. — לא פחות ממך. אני מפחד שהנכדים יגדלו רחוק ושנראה אותם רק דרך מסך. אבל אני גם מפחד שאם ננסה לעצור את הבן שלנו, הוא יתרחק מאיתנו בלב.
מרים מחתה דמעה.
— הייתי צריכה שתאמר לי שאתה מפחד. השתיקה שלך גרמה לי לחשוב שלא אכפת לך.
— ואני הייתי צריך להבין שהכעס שלך הוא בעצם כאב.
הם החליטו לדבר עם בנם בלי איומים ובלי האשמות. לשאול על התוכניות, על ביקורים ועל האפשרות שיחזור בעתיד.
כשהשמש נעלמה, יוסף הושיט למרים את ידו.
— חוזרים הביתה?
היא אחזה בה.
— חוזרים.
יוסף כתב את הפתק, אבל מרים הייתה זו שבאה. אולי בפיוס אמיתי אין אדם אחד שעושה את הצעד הראשון. יש שני אנשים שמחליטים שהאהבה חשו