האישה הופיעה בדיוק כשהשמש התחילה לשקוע מעל הרי הגלבוע. החופה כבר עמדה בחצר הקיבוץ — בד לבן מתנפנף ברוח החמה של מאי, שורות של כיסאות עץ, שולחנות עמוסים בסלטים טריים וחלות מתוקות. החתן, אביב, עמד ליד הבר המאולתר עם כוס ויסקי ביד, צוחק עם החברים מהסדנה. בחור גבוה, רחב כתפיים, עם עיניים ירוקות וצלקת קטנה מעל הגבה — מזכרת מתאונת אופנוע לפני עשור. הוא היה בן עשרים ושש, מכונאי מוכשר שפתח מוסך משלו בפאתי באר שבע, והבוקר התחתן עם נועה, שאותה הכיר עוד בתיכון האזורי.
איש לא הבחין בה מיד. היא פשוט עמדה שם, ממש מעבר לשער הקיבוץ, אישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה. גופה הקטן היה עטוף במעיל קליל מדי לעונה, מטפחת דהויה כרוכה סביב ראשה, ובידיה אחזה חבילה קטנה עטופה בנייר חום. עיניה היו נעוצות באביב כאילו ראתה רוח רפאים.
שולמית, אמו של אביב, הייתה זו שהבחינה בה ראשונה. אישה רזה וזריזה בת שישים וחמש, עם ידיים שידעו עבודה קשה ואצבעות שזוכרות כל תפר. היא קפאה באמצע הדרך לשולחן הקינוחים, פניה החווירו כסיד.
"שולה, מה קרה?" שאלה חברתה הטובה, איריס, שנשאה לידה מגש של עוגיות תמרים.
"שום דבר," לחשה שולמית, אבל רגליה כבר נשאו אותה לעבר השער, כאילו מישהו משך בחוט בלתי נראה. ישראל, בעלה, תפס את זרועה.
"חכי רגע. מי זאת?"
שולמית לא ענתה. היא עצרה במרחק של שני מטרים מהאישה בשער. לרגע השתרר שקט ביניהן, רק המוזיקה של להקת החתונות ברקע ניסתה למלא את החלל.
"את בטח לא זוכרת אותי," אמרה האישה. קולה היה צרוד ונמוך, כמו מישהו שמדבר מתוך שינה. "אבל אני זוכרת אותך. את באת אליי לחדר, אז. בבית החולים."
שולמית בלעה רוק. היא זכרה. עשרים ושש שנים, וכל פרט נצרב בה כמו אתמול. המסדרון המואר בפלורסנט, ריח האקונומיקה, התינוקייה השקטה. והנערה — בקושי בת שש עשרה, רזה כמו ציפור שבורה, יושבת על המיטה ובוהה בקיר. "אין לי כלום," אמרה אז. "אני גרה בפנימייה. ההורים שלי לא ירצו אותי עם תינוק. קחי אותו. תעשי לו טוב."
היא עשתה לו טוב. אלוהים, כמה שהיא ניסתה. אביב היה התינוק השלישי ששולמית ניסתה להביא לעולם — אחרי שתי לידות שקטות שהרסו אותה מבפנים. הרופאים אמרו שאין סיכוי. ואז הגיעה העובדת הסוציאלית מבית החולים סורוקה ולחשה לה על הנערה שרוצה למסור תינוק לאימוץ. שולמית וישראל הגיעו למחרת, בידיים ריקות ולב מלא תקווה, ואביב היה שם — זעיר ומקומט, בוכה בשקט בתוך השמיכה הלבנה.
"אני יודעת שאין לי זכות," המשיכה האישה בשער. "אבל עשרים ושש שנים אני חושבת עליו. כל יום. רק רציתי לראות אותו. לראות איזה גבר יצא ממנו. ואז אלך."
שולמית הרגישה איך הלב שלה מתכווץ. היא הביטה באישה הזאת — בודדה, שחוקה, עם עיגולים כהים מתחת לעיניים. מי את, חשבה שולמית, שתבואי עכשיו? איפה היית כשהיה לו חום ארבעים ושתיים באמצע הלילה? כשהוא נפל מהאופניים ושבר את היד? כשהוא בכה בפעם הראשונה שמישהו קרא לו "מאומץ" בבית הספר ושאל אם האמא האמיתית שלו לא רצתה אותו?
"אני לא יכולה להכניס אותך," אמרה שולמית.
"בבקשה." האישה הושיטה את החבילה כמו מגן. "אני מבקשת רק פעם אחת. כל החיים שלי לא ביקשתי כלום מאף אחד. רק פעם אחת."
שולמית הרגישה את נוכחותו של ישראל מאחוריה. ידו הגדולה נחה על כתפה, מייצבת. "מה את רוצה לעשות?" שאל בשקט.
"אני לא יודעת."
"את יודעת," אמר ישראל. "את יודעת מה הבן שלנו היה רוצה."
שולמית נשמה עמוק. היא חשבה על השיחה שניהלה עם אביב כשהיה בן שש עשרה, כשסיפרה לו את האמת בפעם הראשונה. איך הוא הקשיב בשקט, ואז שאל רק שאלה אחת: "אבל את אמא שלי, נכון? את תישארי אמא שלי?"
"תמיד," היא הבטיחה לו אז.
היא הסתובבה וחזרה אל החצר. אביב עמד עכשיו עם נועה, ידו על מותניה, צוחק על משהו שחבר מהצבא סיפר.
"אביבי, אפשר רגע? בצד."
הם התרחקו לכיוון העץ הישן, הרחק מהאורחים. שולמית החזיקה את ידיו והביטה לו ישר בעיניים.
"יש מישהי בשער," אמרה. "זאת האישה שילדה אותך."
אביב קפא. "מה?"
"היא רוצה לברך אותך. היא הביאה מתנה. היא אומרת שהיא חשבה עליך כל יום."
"כל יום," חזר אביב, וקולו היה ספק ציני ספק המום. "עשרים ושש שנים היא חשבה, אבל היא באה דווקא עכשיו? לחתונה שלי?" הוא שיחרר את ידיו מאחיזתה והחל ללכת הלוך ושוב, כמו חיה כלואה. "איפה היא הייתה כשבכיתי בלילות? איפה היא הייתה כשלמדתי לקרוא? איפה היא הייתה, אמא?"
"אני לא יודעת."
"אז שתעוף מכאן. שתעוף ישר לעזאזל." הוא עצר, מביט בשולמית. "אין לי כוח לזה. יש לי אמא. יש לי אבא. זהו."
הוא הסתובב והחל ללכת אל עבר החברים שצפו בהם מרחוק. אבל אחרי ארבעה צעדים, עצר. כתפיו צנחו. הוא הסתובב באיטיות.
"אבל… איך קוראים לה?"
שולמית מצמצה. "אין לי מושג. אני לא זוכרת."
אביב עמד שם עוד רגע, נלחם במשהו בתוכו. ואז צעד לעבר השער. כל צעד היה כבד כמו בטון.
כשהגיע, האישה הרימה אליו עיניים רטובות. היא נראתה קטנה יותר מקרוב, כאילו השנים כיסחו אותה מבפנים.
"שלום," הוא אמר.
"שלום." היא חייכה חיוך רעוע. "אתה גבוה. ויפה. העיניים שלך — בדיוק כמו של… כמו של… לא משנה." היא הושיטה את החבילה. "הבאתי לך משהו. זה לא הרבה. סרגתי לך כיפה. לראשונה בחיים שלי הצלחתי לסרוג משהו שלם."
הוא לא לקח את החבילה. "למה את פה? באמת."
היא השפילה מבט. "אני עובדת במעון לנוער בסיכון. בפנימייה. אותה אחת שגדלתי בה. עשרים ושש שנים אני מגדלת ילדים של אחרים. עשרים ושש שנים, ואף ילד לא היה שלי. חוץ ממך. את המילים 'בן שלי' אמרתי רק עליך, גם כשאף אחד לא שמע."
"את נטשת אותי," אמר אביב, וקולו נסדק.
"כן."
"אפילו לא הסתכלת אחורה."
"הסתכלתי. כל יום הסתכלתי אחורה. כל יום התחרטתי. אבל הייתי ילדה מפוחדת. בת שש עשרה. לא היה לי כלום. חשבתי שלך יהיה יותר טוב. האמנתי בזה."
אביב הביט בה. המעיל הדק. הידיים הסדוקות. הטבעת הבודדה על אצבעה — פשוטה, כסופה, ישנה.
"את רעבה?" הוא שאל פתאום.
"מה?"
"שאלתי אם את רעבה. יש פה חתונה. יש אוכל מטורף. בואי."
היא בהתה בו כאילו דיבר בשפה זרה. "אתה… אתה מזמין אותי להיכנס?"
"אני לא יודע," הוא אמר בכנות. "יכול להיות שעוד חצי שעה אני אתחרט. יכול להיות שמחר אני אשנא את זה. אבל את פה. עשרים ושש שנים חיכית. שבי תאכלי צלחת אורז."
שולמית ראתה מהצד איך אביב מוביל את האישה אל תוך החצר. משהו בתוכה צנח. קנאה. פחד. אבל גם משהו אחר — גאווה. גאווה בבן שלה, שעשה את מה שהיא לא ידעה אם תוכל לעשות בעצמה.
"אולי לא היית צריכה," מלמל ישראל.
"הוא בן אדם בוגר," אמרה שולמית. "אני רק אמא שלו."
הם הושיבו אותה בקצה השולחן. האורחים לחשו, ניסו להבין מי האישה המוזרה. אביב לא הסביר. הוא פשוט הניח לפניה צלחת, שם לידה כוס יין, והתיישב ממול. נועה הצטרפה אליו, אוחזת בידו.
שולמית ניגשה. היא התיישבה ליד האישה, התבוננה בפניה המקומטות, והציעה: "אז בואי נכיר. שוב. קוראים לי שולמית."
"אסתר," אמרה האישה.
"טוב, אסתר. ספרי לי. מה את עושה בחיים?"
אסתר חייכה חיוך קטן, חלש. "כלום מיוחד. אני מגדלת ילדים של אחרים. אני משכיבה אותם לישון, ואני קמה איתם כשהם בוכים. אני הולכת לאסיפות הורים במקום הורים שאף פעם לא באים. ככה."
שולמית הרגישה איך הגוש בגרון שלה מתרכך. היא חשבה על הלילות שהיא עצמה לא ישנה. על החיבוקים שהיא נתנה. על הרגעים הקטנים שבונים אמא.
"תראי," אמרה שולמית, "אני לא יכולה להגיד שאני מבינה. עשרים ושש שנים לא באת. זה המון זמן. אבל אני יודעת דבר אחד — את נתת לי את המתנה הכי גדולה בחיים שלי. בלי כוונה, אולי. בלי להבין מה את עושה. אבל נתת לי בן. והוא מדהים. אז על זה — תודה."
אסתר פרצה בבכי. בכי שקט, עמוק, כזה שמגיע ממקום שלא ראה אור הרבה זמן. היא הוציאה מתוך המעיל את החבילה הקטנה. "אני רוצה לתת לו. מותר?"
שולמית קראה לאביב. הוא ניגש, ואסתר הניחה בידיו את הכיפה הסרוגה. היא הייתה לא מושלמת — התפרים עקומים, החוטים לא אחידים, הצבעים קצת צורמים. אבל אפשר היה לראות את השעות. את האהבה. את הניסיונות הכושלים ואת הניסיון הנוסף. עשרים ושש שנים של ניסיונות.
"סרגתי את זה," אמרה אסתר. "אני יודעת שזה לא משהו. אבל זה מה שיש לי."
אביב החזיק את הכיפה בידיו. הוא הביט בה הרבה זמן. ואז, בלי לומר מילה, הניח אותה על ראשו. היא ישבה שם, קטנה ועקומה, מעל הצלקת שמעל הגבה.
"תודה," הוא אמר.
היה רגע של שקט מוחלט. כל החתונה עצרה. מישהי בשולחן השני התחילה לבכות. ואז מישהו אחר התחיל לשיר — לאט, בשקט — "שמח בחור בצאתך". הלהקה תפסה את המנגינה, וכולם הצטרפו, מוחאים כפיים, ואסתר עמדה שם בתוך המעגל ובוכה וצוחקת בו זמנית, ידה של שולמית אוחזת בידה.
בסוף הערב, כשהאורחים התפזרו, ישבו שולמית ואסתר לבד ליד שולחן ריק. השמים כבר התקדרו, וריח של פריחת הדרים מילא את האוויר. השתיים שתו תה שמישהו השאיר בתרמוס.
"אני מצטערת שהרסתי לך את החתונה," אמרה אסתר.
שולמית הנידה בראשה. "לא הרסת שום דבר. אולי אפילו תיקנת משהו."
"הוא קיבל אותי," לחשה אסתר, ועיניה התמלאו שוב דמעות. "אחרי כל מה שעשיתי. הוא פשוט… קיבל אותי."
"הוא כזה," אמרה שולמית. "תמיד היה כזה. ילד עם לב ענק."
"את גידלת אותו להיות כזה."
שולמית חייכה. "גם את עזרת. בדרך שלך."
הן ישבו עוד קצת בשתיקה. ואז קמה שולמית, ניגשה אל אסתר, ופשוט חיבקה אותה. חיבוק ארוך, חם, חזק. בלי מילים.
למחרת בבוקר, אביב ונועה התארגנו לנסוע לירח דבש קצר בצפון. המכונית כבר הייתה עמוסה, כשאביב הבחין באסתר עומדת שוב ליד השער. היא נראתה כאילו לא זזה משם כל הלילה.
הוא ניגש אליה.
"תקשיבי," אמר, "אני לא יכול לקרוא לך אמא. יש לי אמא. קוראים לה שולמית. אבל את… את גם לא זרה לי לגמרי. אני לא יודע מה המילה. אין לזה מילה. אבל את מוזמנת לבוא לפעמים. לבאר שבע. לשתות קפה. נראה לאן זה ילך."
אסתר הנהנה. דמעות זלגו שוב על לחייה, אבל היא חייכה. "תמיד חלמתי על רגע כזה. לא האמנתי שאזכה."
אביב חיבק אותה. חיבוק קצר, מביך, אבל מלא. אסתר הרגישה את החום שלו, את הכוח, וסגרה את עיניה לרגע.
בדיוק כשהוא התחיל ללכת, היא קראה לו: "חכה!"
היא רצה אליו, הוציאה מכיסה משהו קטן עטוף בנייר טישו, והניחה בידו.
"את זה גילפתי בעצמי. לפני המון שנים. שמרתי את זה כל השנים. זאת סוסונת עץ קטנה. גילפתי אותה כשנולדת. היא הייתה אמורה להיות הצעצוע הראשון שלך."
אביב הסתכל על הסוסונית. היא הייתה קטנה, חצובה בגסות, הרגליים עקומות, הרעמה עשויה מחוט שזור. פרימיטיבית. יפהפייה.
הוא הידק את אצבעותיו סביבה. "אני אשמור אותה. לילד שלי. כשיהיה לי."
אסתר הנהנה, ואביב הלך למכונית. נועה נישקה אותו על הלחי כשנכנס, והמנוע התניע.
שולמית עמדה במרפסת, צופה בנסיעה. ראתה את בנה מתרחק, וראתה את האישה האחרת עומדת בשער, ידה מורמת לשלום. שתי אמהות. אחת שילדה. אחת שגידלה. וביניהן — סיפור אחד, שלם.
היא ירדה למטה, ניגשה אל אסתר, ושתיהן עמדו שם יחד, מנופפות לשלום למכונית שנעלמה באופק. ואז אמרה שולמית בשקט, יותר לעצמה מאשר לאסתר: "בואי. נכנס. יש עוד תה בתרמוס."
והן נכנסו.
