דוד עמד מחוץ לבית של רבקה עם עציץ קטן של בזיליקום ביד.
במשך שלושים ושמונה שנות נישואים, היא תמיד גידלה בזיליקום על אדן החלון. שבועיים קודם לכן, במהלך המריבה שלהם, העציץ הישן נפל ונשבר.
אבל לא העציץ היה הסיבה לכך שדוד עזב את הבית בירושלים.
הוויכוח החל לאחר שרבקה גילתה כי הוא ביטל בלי לספר לה את הטיול שתכננו לגליל. היא חיכתה לחופשה הזאת חודשים.
— שוב החלטת בשביל שנינו, אמרה בכעס.
דוד ניסה להסביר, אך היא לא נתנה לו להשלים משפט.
— אתה כבר לא רוצה לבלות איתי. תודה בזה.
הוא לקח תיק קטן ועבר לכמה ימים לבית אחיו. הימים הפכו לשבועיים.
כשרבקה פתחה את הדלת וראתה אותו, היא לא חייכה.
— עציץ לא יפתור את מה שקרה.
— אני יודע.
דוד הניח את העציץ על הרצפה.
— ביטלתי את הטיול כי הרופא מצא משהו בבדיקות שלי. פחדתי שאצטרך לעבור ניתוח. לא רציתי להדאיג אותך לפני שאדע בוודאות.
רבקה החווירה.
— ומה אמרו?
— שהכול בסדר. זו הייתה טעות בבדיקה הראשונה.
— אז במשך שבועיים נתת לי לחשוב שאתה כבר לא אוהב אותי?
דוד השפיל את ראשו.
— במשך שבועיים פחדתי לחזור, כי הבנתי שפגעתי בך כשניסיתי כביכול להגן עלייך.
רבקה התיישבה על הכיסא במסדרון. הכעס שבה התערבב בהקלה.
— אני מצטערת שלא נתתי לך להסביר.
— ואני מצטער שלא סמכתי עלייך מספיק כדי לשתף אותך בפחד שלי.
היא הביטה בעציץ.
— הוא צריך שמש.
— כמו זה שהיה קודם?
— לא. את הקודם שמתי במקום חשוך מדי.
דוד הבין שלא דיברה רק על הצמח.
היא הרימה את העציץ והכניסה אותו פנימה.
— בוא. תכין תה ותספר לי הכול מההתחלה.
באותו ערב הם הזמינו מחדש את החופשה. לא לשבוע הבא, אלא לחודש הבא, אחרי בדיקה נוספת.
דוד הגיע ראשון אל הדלת. אבל רבקה הייתה זו שהחליטה לא להשאיר אותו בחוץ.
כי לפעמים הצעד הראשון הוא בקשת סליחה. ולפעמים ה