בגיל שישים ואחת, נאווה שלו קנתה שולחן מרפסת צהוב.
בעלה לשעבר, גדעון, ראה אותו כשבא להביא לה ארגז שנשאר בביתם הישן.
״צהוב?״ הוא שאל. ״ממתי את אוהבת צבעים כאלה?״
נאווה העבירה יד על השולחן החדש.
״אולי פשוט אף פעם לא שאלת.״
הם היו נשואים שלושים ושש שנים. לא הייתה בגידה ולא היו מריבות גדולות. החיים שלהם פשוט נעשו שקטים מדי. גדעון דיבר על חשבונות, על חדשות ועל מה צריך לתקן בבית. נאווה הקשיבה.
כשהיא ניסתה לספר לו על משהו שרצתה, הוא תמיד אמר:
״נדבר על זה אחר כך.״
בסוף כבר לא היה על מה לדבר.
נאווה עברה לדירה קטנה בחיפה, לא רחוק משוק תלפיות. מהמרפסת ראו גגות, כביסה תלויה ורצועה דקה של ים.
ליאור גר קומה מעליה. הוא היה בן ארבעים ושלוש ועבד כטכנאי קול. הם הכירו כשביקש ממנה סולם כדי לתלות רמקול על הגג.
״אתה מתכנן להעיר את כל הרחוב?״ שאלה.
״רק את מי שכבר שכח איך ליהנות.״
ליאור ארגן ערבי מוזיקה קטנים לדיירי הבניין. בפעם הראשונה נאווה עלתה רק כדי להביא קערת בורקסים. היא נשארה ליד הדלת ולא דיברה עם איש.
ואז התחיל להתנגן שיר ישן בלאדינו שאמה נהגה לשיר.
נאווה הצטרפה בלחש.
ליאור שמע אותה.
״יש לך קול נהדר.״
״יש לי קול של אישה ששרה בזמן שהיא שוטפת כלים.״
״אז הגיע הזמן לשיר בלי הכלים.״
בתה מיכל פגשה את ליאור בחדר המדרגות. באותו ערב התקשרה מיד.
״אמא, מי זה?״
״שכן.״
״והוא מזמין אותך לשיר על הגג?״
״כן. תדמייני דבר נורא יותר.״
״הוא צעיר ממך בהרבה. אנשים ידברו.״
נאווה שתקה לרגע.
״מיכל, במשך שנים פחדתי שאבא שלך לא יאהב את מה שאני עושה. אני לא מתכוונת להתחיל עכשיו לפחד מהשכנים.״
ליאור ביקש ממנה לשיר בערב הקיץ של הבניין. נאווה הסכימה, אבל ביום האירוע כמעט ביטלה.
גדעון הגיע בלי להודיע. מיכל סיפרה לו.
״את באמת מתכוונת לעמוד מול כולם?״ שאל. ״אף פעם לא אהבת להיות במרכז.״
נאווה אחזה במעקה.
״אף פעם לא נתת לי מקום במרכז. זה לא אותו הדבר.״
היא עלתה לגג.
השיר הראשון התחיל בקול רועד. בשורה השנייה נאווה ראתה את מיכל עומדת ליד הדלת. בשורה השלישית בתה כבר שרה איתה את המילים שלמדה מסבתה.
כשהשיר הסתיים, גדעון לא היה שם.
אבל נאווה כבר לא חיפשה אותו.
ליאור הניח לפניה כוס מים.
״את בסדר?״
״יותר מבסדר. אני פשוט לא רגילה שיש שקט כי מקשיבים לי, ולא כי אין מה לומר.״
אחרי שהאורחים ירדו, הם נשארו על הגג. העיר נצצה מתחתיהם.
״יש הופעה קטנה בעכו בשישי הבא,״ אמר ליאור. ״רוצה לבוא?״
״בתור זמרת?״
״בתור נאווה. נראה לי שזה מספיק.״
נאווה חייכה.
למחרת היא קנתה כיסא צהוב נוסף למרפסת.
קראו את ההמשך כאן! 👇
