הקופסה של שושי

הסכין של איתן נעצרה מעל הדג בדיוק כשהפעמון צלצל. איריס, חמותי, ניצלה את השקט כדי להכניס את המחט הראשונה.

"נו, נועה, המנה העיקרית? או שנסתפק במלפפונים, כמו בתקופת הצנע? יופי של שלושים שנה."

היא זרקה את המילים בלי להסתכל עליי. שלושים שנה היא לא הסתכלה עליי ישירות, אלא תמיד קצת הצידה, כאילו הייתי דלת שלא נסגרה כמו שצריך. איריס לימדה חשבון בבי"ס "בן-גוריון" עד הפנסיה, ומאז היא מחשבת לכולנו את החיים. איתן, בעלי, הסיע אוטובוסים של "מטרופולין" בקו 11 בלי מילה. הוא פשוט חתך את הלברק בצלחת הגדולה, הדג שעליו שילמנו הון במעבורת לואקי.

קנינו לברק שלם בארבע מאות שקל. חודש שלם לא אכלנו בחוץ, לא הזמנו קפה. איתן ויתר על תיקון הגיר באוטו הפרטי. הכול בשביל הערב הזה, שלושים שנה מאז ששושנה, הדודה שלו, אירחה אותנו בחתונה במרפסת שלה בקריית טבעון.

אחותו של איתן, קרן, ישבה ליד איריס ושיחקה בסמארטפון. "אני בעד מלפפונים," היא אמרה בלי להרים את הראש. "פחות קלוריות."

קרן בת שלושים ושש, לא עבדה יום אחד בחייה. היא למדה חמישה קורסים ב"ריפוי אנרגטי" וטיפלה לאחרונה בכלב של מישהו תמורת "חשיפה רוחנית". לטענתה, היא "מנהלת פרויקטים" – פרויקט שכולל נטילת הלוואות מקרן השתלמות של אבא ז"ל.

הדלת נפתחה וסערה נכנסה. שושנה. כלומר דודה שושי. היא הגיעה במרץ, מנופפת בשקית צבעונית, מחבקת את איתן בכאילו-חניקה וצועקת "מזל טוב, חמודים שלי!" בקול שיכול להעיר את כל השכונה.

שושי בת שבעים, לבושה בחולצת נצנצים ורודה, ואם יש סיכוי קטן להפוך אירוע למערבולת – היא האישה.

"נו, תראו את הדג הזה!" היא נעצרה מול הלברק המפואר. "מסעדה! ממש מסעדה! אבל רגע… איתן, שמעתי בדרך שיש לך צרבת. אתה בטוח תעכל את זה? נו, טוב…"

היא התיישבה, מילאה את הצלחת בשני נתחי דג, אבל כעבור רבע שעה התחיל המופע. שושי שלפה מתיק ענק ארבע קופסאות פלסטיק, מהסוג עם המכסים הכתומים.

"אני חייבת לקחת קצת," היא אמרה בתיאטרליות מוגזמת. "חגיגה שלושים שנה, אתם עוד תודו לי. הדג הזה ענק, אתם לא גומרים אותו. וגם הסלט חצילים – מעולה, של מי? נועה? לקחתי."

והיא ארזה. מול כולם. פרוסות הדג, הסלטים, החלה. איריס וקרן בהו. הפנים שלי בערו. אבל שושי לא הפסיקה.

"תראו, גם המגש של הפירות. אני באתי לקחת את מה שלי. חג זה חג!"

איריס מצאה את ההזדמנות. היא סגרה את הקופסה שלה – קופסה מטאפורית, קופסת הביקורת.

"אם יש לכם כל כך הרבה כסף לזרוק על דגים, אולי הייתם עוזרים לקרן," היא ירתה. "ההלוואה שלה מהבנק רודפת אותה. אתם משפחה. משפחה אמורה לתמוך."

קרן הנהנה בקורבנות. "שתים־עשרה אלף שקל," היא לחשה, "רק בשביל לסגור את המינוס."

הסתכלתי על איתן. שנה של ויתורים. שעות נוספות שלי בתפירה, שעות שלו בהגה. הכול בשביל הרגע הזה – ועכשיו יושבות מולנו שתיים ששותות את האנרגיה שלנו.

"איריס," אמרתי, מניחה את המזלג. "קרן לא ביקשה ממני לחתום על ערבות. ההלוואות שלה, הבעיה שלה. תפסיקי לנסות לגבות מאיתנו דמי חסות. הדלת – אתן יודעות איפה."

המילים נפלו על השולחן כמו פטיש. איריס קמה. "עוד תתחרטי על הצורה שאת מדברת אליי." היא משכה את קרן ביד, שתיהן פסעו החוצה, דלתות נטרקו.

שושי, בעיצומו של הסלט, זרקה "ביי, ביי!" ואז הסתובבה אליי. "הן באמת מעצבנות. נו, סיימתי לארוז. תודה על הכיבוד, דג' היה קצת יבש, תשימי יותר שמן זית בפעם הבאה."

היא נישקה את איתן, הרימה את שקית הקופסאות, ויצאה. השתיקה אחרי הסערה הייתה כבדה. איתן חיבק אותי. "אני מצטער, נועה. רציתי ערב מושלם."

קמתי בחמש בבוקר, שקט. המטבח היה הפוך. פתחתי את המקרר לקחת מים – ונתקעתי.

במדף האמצעי עמדה קופסה כתומה, מהסוג של שושי. איך היא נשארה? שלפתי אותה. היא הייתה קלה ממשהו, לא ממש אוכל. פתחתי.

בפנים מונחת מעטפה לבנה עבה, עטופה בגומיה של דואר, ומעליה דף מחברת מקופל. כתב היד של שושי, גדול ומרושל, בכחול.

"נועה ואיתן המהממים שלי,

סליחה על ההצגה. לקחתי את הדג והסלטים כדי למנוע משתי העלוקות – איריס וקרן – לטרוף אתכם עוד יותר. אתן אוכלות מוסר, ואתם נותנים להן.

מכרתי את הדירה בטבעון. רוצָה שתיסעו לחו"ל, כמו שחלמתם. הנה 120 אלף שקל, תזמינו טיסה לרודוס, תשבו בחוף, תאכלו לברק.

ותחסמו את המספרים של השתיים האלה. סופית.

אוהבת, שושי."

שלפתי את המעטפה. צרור של שטרות מאתיים. ספרתי – מאה ועשרים אלף שקל. כסף אמיתי.

איתן נכנס למטבח, מנומנם, ראה אותי יושבת על הרצפה. "מה קרה?"

הושטתי לו את הפתק. הוא קרא, לאט, ועל פניו התפשטה הבנה. לא אמר מילה. פשוט חייך, הוציא את הטלפון, וסימן משהו במסך.

"אני חוסם," אמר. "קודם איריס, אחר כך קרן. סופית."

התקשרנו לשושי. היא ענתה בשאגה: "נו, סופסוף! יש לכם כרטיסים? אל תזמינו במלון זול, אני רוצה תמונות מבריכה!"

ישבנו באותו מטבח, עם הקופסה הכתומה הריקה והשטר המנצנץ. איתן לקח סיר, בישל קפה, ושנינו צפינו דרך החלון ברחוב השקט של בת גלים. אוטובוס קו 11 חלף למטה, ריק, מואר, כמו סימן שמישהו אחר יודע בדיוק לאן לנסוע.