אבי פלד עמד מחוץ לדלת מספר 247 במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב״ן בחיפה, וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה

Leons Atem ging stoßweise, als er den Mietvertrag auf den Tisch knallte. Auf dem billigen Laminat hatte

Mariana miró el letrero en la ventana del restaurante en la Calle Ocho de Miami: “No se admiten mascotas”.

Dziewięćdziesiąt trzy dni po tym, jak złożył podpis na dokumentach rozwodowych, wmawiając sobie, że już

Ich bin 74, und ich arbeite immer noch. Nicht wegen des Geldes – obwohl man mit der gesetzlichen Rente

באותו בוקר, כשמישהו הפשיט מעץ הרימון שלי את הפרי האחרון, לא נתתי לו את התגובה שהוא ציפה לה.

בבוקר ההוא יצאתי לחצר האחורית, ופשוט קפאתי. כל הריצפה הייתה מכוסה ברימונים. מאות. מפורקים, מרוסקים, אחדים

Mein Smartphone summte nicht. Es vibrierte nur einmal, kurz und gemein, auf dem polierten Beton der Nachttischablage.

Ich stand vor dem Apothekentresen in der Krefelder Innenstadt und starrte auf den Bildschirm, den Frau

Halina już trzeci raz weszła do sypialni i stanęła nad łóżkiem, załamując ręce. — Andrzej, słyszysz mnie?