הכרטיס היה בכיס החולצה שלי. נסיעה אחת, בלי חזור. עשיתי את זה במזיד: בגיל שבעים ושש, אחרי שקניתי גם את

יפעת גרה ברמת גן, בדירה משופצת ליד הבורסה, עם בעלה רועי ושתי בנות — מיקה בת השש ותמר בת השנתיים.

הטלפון צלצל בשעה שאף פעם לא מבשרת טוב. חמש וחצי בבוקר. יעל עוד הייתה עם הראש בתוך החלום, כשהיא גיששה

— Ты что же это, Вика, учудила? — голос свекрови звенел и без того тесную прихожую. Я только-только выдохнула

Я, патронажная сестра из львовской клиники «Сана», пришла к ним на второй день после выписки.

עדיין הרגשתי איך החוטים נמתחים בתוך העור בכל נשימה עמוקה. הניתוח היה אמור להימשך שעה וחצי — לקח שלוש

אני מלמד קרמיקה אחת-עשרה שנים, ואני יודע לזהות אישה שהחיים שמו אותה על מדף. היא נכנסת לסטודיו עם גב זקוף

Zvonček pri dverách zazvonil presne vtedy, keď Katka vyberala z rúry pekáč s pečeným kuraťom.

השקט במטבח היה סמיך כמו הדבש שעמד על השיש. ריבקה סיימה לפרוס את העוגה, הניחה את הסכין בצד וניגבה את פ�יה במפית בד.

Ležala som v spálni nášho panelákového bytu v Prešove a každý nádych bolel, akoby mi niekto pílil chrbticu