השכונה הזאת בבאר שבע שוכחת אנשים מהר. שולמית גרה בדירת קרקע קטנה ברחוב הצדדי, מאחורי המכולת של משפחת לוי. חצר קטנה, ברוש מאובק, תריס פלסטיק שבור כבר שלוש שנים. כולם ידעו שהיא שם, אף אחד לא עצר. כשהייתה יוצאת עם העגלה שלה לסופר, השכנים היו מביטים מהחלון ואומרים: "היא עוד פה, האישה הזאת." בערך כמו שמדברים על חתול רחוב.
שולמית הגיעה לגיל שמונים ושלוש. בעלה נפטר לפני אחת עשרה שנים. הבן נהרג כשהיה בן עשרים ושתיים — תאונת דרכים. הבת עזבה לתל אביב אחרי הצבא, ומאז שקעה כמו אבן במים. או שהיא חיה, או שלא. לשולמית לא היה מחשב, לא סמארטפון. רק טלפון קווי ישן תלוי במטבח, וחשבון בנק שדולל מדי חודש על ידי תשלומים אוטומטיים.
איתמר היה השכן שממול. בן עשרים ושבע, עבד כנהג משאית קירור: טיולי לילה לאילת, חלוקות לפנות בוקר לאשקלון. פנים רחבות, ידיים מסוקסות, כפות גדולות. דיבר מעט, חי מעט. גר לבד בדירת שני חדרים עם מזגן רועש שהיה נדלק רק כשהיה באמת חם.
זה התחיל ביום שלישי, בשרב הראשון של מאי. שולמית ניסתה לסחוב מכל גז חדש מהמכולת. הגלגלים של העגלה נתקעו בשפת המדרכה. איתמר ראה אותה מהחלון, ירד בלי חולצה, מרים את המכל ביד אחת וצועד לדירה שלה.
— תגידי איפה לשים.
שולמית נבהלה. לא הכירה אותו אפילו שגר ממול.
— מי אתה? — היא שאלה מאחורי דלת הרשת.
— איתמר. מהצד השני של הרחוב.
— אין לי כסף לתת לך.
הוא הניח את המכל בכניסה.
— אני לא רוצה כסף.
— אז מה אתה רוצה?
— סתם. היה לי זמן.
מאז זה נמשך. איתמר היה עוצר בסוף כל סיבוב, לפעמים עוד לפני שירה את נעלי העבודה. תולה מדף שנפל במטבח. מחליף נורת מסדרון. מבשל סיר מרק עדשים כשהיא הצטננה. היה נכנס, מתקן, יוצא. אף פעם לא יושב יותר מדי. השכונה, כמובן, התחילה לדבר.
— הוא מחכה שהיא תמות. הדירה הזאת שווה מלא עכשיו, עם תמ"א.
— דירת קרקע? מי צריך את החורבה הזאת?
— תשמע, יש קונים מכל הארץ. הצעירים האלה יודעים.
— יכול להיות שהוא סתם נחמד!
— נחמד? תסתכל כמה זמן הוא משקיע. אף אחד לא עושה ככה בלי סיבה.
המילים הגיעו לאיתמר דרך הרחוב. הוא לא הגיב. שולמית שמעה דרך חלון השירות. גם היא לא שאלה כלום, אבל משהו נטרד בה.
בסוף יוני, בלילה אחד, התקלקל לה הדוד. היא יצאה למרפסת בחלוק ישן, עומדת בחושך, מביטה לכיוון הדירה של איתמר כאילו שהייתה יכולה להזיז משהו בכוח המחשבה. הוא עוד לא חזר מהסיבוב. היא עמדה שם חצי שעה. בשתיים עשרה וחצי בלילה נכנסה המשאית לרחוב, ואיתן הוריד את עצמו מהקבינה. ראה אותה.
— מה קרה, שולמית?
— הדוד. מים קרים.
הוא נכנס, פתח את הארון, התעסק עם המפסק, הזרים אוויר מהמגוף הישן. תוך עשרים דקות היה לו חשמל. היא הושיטה לו שטר של חמישים שקלים.
— לא צריך, שולמית.
— אני לא לוקחת בחינם. זה לא בסדר.
— אז תשלמי לי במשהו אחר. תספרי לי פעם על הבת שלך.
היא הניחה את השטר על השיש. שניהם שתקו.
— אין לי מה לספר. היא עזבה. נגמר.
בפעם אחרת, כשזרק את הקרטונים לחצר, היא שאלה פתאום:
— איתמר. למה אתה עושה לי את זה? אתה צעיר. יש לך אוויר, יש לך חברים. לא חסרות לך בעיות עם אישה זקנה שגרה מול הבית שלך.
הוא ניגב את המצח בשרוול. — זה לא נטל.
— אבל למה?
— את לא זוכרת אותי.
— לא.
— כשהייתי בן שש, גרתי פה עם אמא שלי. קומה למעלה, ברחוב הזה ממש. את היית מוכרת כרטיסים בקולנוע הישן. פעם אחת, כשאמא שלי עבדה בלילה, ננעלתי בחוץ. קפאתי על המדרגה. את באת, ראית אותי בוכה, הכנסת אותי אלייך. נתת לי תה עם נענע. גם סנדוויץ' עם חביתה. סיפרת לי סיפור עד שנרדמתי על הספה הירוקה הזאת. בבוקר החזרת אותי לאמא.
שולמית ישבה על הכיסא הקרוע. אצבעותיה עברו על קצה השולחן. — אתה זה?
— אני.
— היה לך שיער כזה בלונדיני… לקחתי אותך בסופר אחרי. קניתי לך קרטיב.
— ארטיק לימון. אמרת שאכלתי אותו הפוך והטפטף לי על החולצה.
היא צחקה קצרה. זה היה צחוק כבד, מאובק, כאילו יצא מחדר שלא נפתח שנים.
הקיץ עבר. באוגוסט, כשהחום עמד על ארבעים ושתיים מעלות, שולמית נחלשה. פעם אחת מצא אותה איתמר שוכבת על רצפת המטבח, יד אחת על המקרר, כמו ניסתה לעצור את החום. הוא הזמין אמבולנס. הרופא אמר: "הגיל עושה את שלו. יש לה לב חלש. היא צריכה מישהו כל יום." הביטוח הסיעודי שהיה לה לא כיסה הרבה — אלף ומאתיים שקלים בחודש, שזה הספיק לביקורים קצרים של עובדת זרה. לא יותר.
אז איתמר נשאר. כל בוקר לפני הסיבוב, הוא היה יושב איתה, מוודא שיש לה מים קרים בקנקן, מוריד את התריסים בשתיים בצהריים, חוזר בלילה עם סיר או שווארמה. השכנה ממול, גילה, עמדה פעם במרפסת שלה ושאלה בקול רם:
— מה אתה מחפש שם כל היום, איתמר? שתדע, יש לה בעיות עם הראש, לא תקבל כלום.
הוא לא ענה. סגר את הדלת.
בספטמבר שולמית כבר לא יצאה. שכבה במיטה הצרה, מאוורר מתקרת, חלון פתוח עם רשת קרועה. החדר הריח מתפוחים שנפלו מהעץ בחצר. איתמר היה קורא לה עיתון ישן. היא שמעה חצי, נמנמה חצי. פעם אחת לקחה את ידו.
— איתמר.
— אני כאן.
— אני רוצה שתדע. אני לא אתן לך את הדירה.
הוא הרים את ראשו.
— אני לא מבקש כלום.
— לא בקש. אבל שתדע. הבת שלי לא חזרה, אבל אני לא אתן. זה הכל מה שיש לי.
— טוב, שולמית. אני בא בגלל הסיבה שלי.
— איזו סיבה?
— אני זוכר.
היא שחררה את ידו, הסתובבה אל הקיר. — זיכרון לא משלם מים. — היא אמרה בשקט.
בסוף אוקטובר, כשהרוח הקרירה נכנסה מהחלון, שולמית נפטרה. זה קרה לפנות בוקר. איתמר מצא אותה עם הפנים אל הקיר, הרגועות. אצבעות ידה השמאלית עדיין אחזו בקצה השמיכה.
ההלוויה הייתה בהר המנוחות בבאר שבע. עשרה אנשים. רובם אנשי חברה קדישא ופקיד מהביטוח הלאומי. גילה באה עם עוגת שמרים, עמדה בצד, בחנה את פניו של איתמר. הוא לא בכה. רק שתק.
כשהחזיר את המפתחות לדירה, הוא מצא במגירה התחתונה קופסת פח. בתוכה חוזה ישן, צילום של ילדה בת שלוש עם רכבת צעצוע, ופנקס קטן. על הכריכה היה כתוב: "לאיתמר, תודה על הנענע." מתחת, שולמית כתבה בכתב יד רועד: "תחזיר לי יום אחד, אם תרצה. ואם לא — תשמור."
איתמר ישב מול הקופסה עד שקיעת החמה. אחר כך קם, התרחץ, לבש חולצה נקייה, ויצא עם הקופסה אל מכוניתו.
הוא נסע לתל אביב. לא ידע את הכתובת, רק שם ישן שראה פעם ברישום של הביטוח. חיפש את אילנה, הבת. מצא אותה עובדת במתפרה בדרום העיר. אישה בת ארבעים וחמש, פנים כמו של שולמית, רק צעירות יותר ועייפות יותר.
— את אילנה?
— מי אתה?
— שכן של אמא שלך. היא נפטרה לפני יומיים.
האישה קפאה. יד ימין עדיין על מכונת התפירה.
— אני יודעת. קיבלתי הודעה מהביטוח.
— זאת לא רק הודעה. היא השאירה לך דברים. ו… היא דיברה עליך הרבה.
— צוחק עלי.
— לא. היא סיפרה על הקולנוע. על המכונית שקנית לשניכם מכספי הפיצויים. על המריבה לפני שעזבת. היא חיכתה שתגיעי. כל יום הסתכלה ברחוב.
אילנה הרימה את ראשה. הלסת שלה רעדה קלות.
— מי אתה שתגיד לי את זה?
— אני זה שנשאר. זה הכל.
הוא הוציא את הקופסה. בתוכה, בנוסף לתמונה ולפנקס, היה פתק קטן מקופל לשניים.
— זה לא בשבילי. — אמר. — זה לך.
אילנה פתחה את הפתק. בתוכו כתבה שולמית: "תמכרי את הדירה. אל תריבי עם הבנק. תסלחי לי. ואם תמצאי מישהו, תני לו כוס תה עם נענע. זה מה שעשה לי ילד אחד."
אילנה ישבה על שרפרף נמוך, קראה את הפתק עוד פעם ועוד פעם. איתמר נעמד ליד החלון, מביט על העיר. אחרי דקה ארוכה שאלה:
— אתה מכיר את השכונה שלה?
— כן.
— תיקח אותי לשם? אני לא הצלחתי לבד.
הם נסעו בחזרה באותו ערב. איתמר עצר מול הדירה. שער הברזל היה סגור. אילנה נגעה במזוזה, לא נכנסה.
— יש לי את המפתח. — אמר איתמר.
— אני לא יכולה עכשיו. בוא מחר. תשעה בבוקר.
הם נפגשו למחרת. איתמר מסר לה את המפתח. אילנה פתחה לאט. האוויר הכבד של הבית ישב עליהם. היא עברה מחדר לחדר, נגעה בחפצים: הכוס הירוקה, המסרק הצהוב על שידת האמבטיה, הסוודר המקופל על הכיסא.
— היא אף פעם לא סיפרה לי עליך. — אמרה.
— אני יודע.
— למה באת בכלל?
— כי היא פתחה לי דלת כשהייתי ילד. ואני רציתי להחזיר לה.
אילנה פתחה את הארנק. הוציאה צ'ק של ארבע מאות אלף שקל.
— תיקח. זה החלק שלך ממכירת הדירה.
איתמר הניח את הצ'ק על השולחן. דחף אותו לכיוונה.
— לא צריך.
— אני לא מבינה.
— גם אני לא. פשוט תמכרי את הדירה. תשלמי את החובות. תעשי מה שהיא רצתה. אני סגרתי איתה דבר מול הקיר שלה. זה הכל.
אילנה ישבה מולו. שתקה.
כשעבר איתמר את הסף, היא קראה מאחוריו:
— איתמר!
הוא עצר.
— מה אתה רוצה שאני אעשה עם הפתק?
— תשמרי אותו. או תקברי אותו. או שתשלחי לי עותק. זה לא משנה. העיקר שתדעי שהיא לא הפסיקה לדבר עלייך.
הוא יצא. בחוץ, גילה עמדה שוב במרפסת שלה, צופה. הוא לא הרים את ראשו. נכנס לדירה שלו, הסיר את נעלי העבודה, פתח חלון. אחרי עשר דקות הגיעה הודעת וואטסאפ ממספר לא מוכר: צילום של הפתק של שולמית.
הוא ענה במילה אחת: "תודה."
למחרת בבוקר, אילנה התקשרה אליו מוקדם.
— באתי לדירה. מישהו דפק בדלת. המשכנתא רצה להיכנס. יש חוב.
איתמר כבר לבש את החולצה של העבודה.
— תחכי לי. אני בא.
הוא נסע לשם. בכניסה עמד נציג של הבנק עם תיקייה. איתמר ניגש אליו.
— מה החוב?
— ארבעים ושניים אלף שקל, כולל ריביות. הדירה הזאת עומדת לעיקול עוד שבועיים.
איתמר שלף את הטלפון. פתח את אפליקציית הבנק. העביר את הסכום. הראה את האסמכתה לנציג.
— תסגור את התיק.
הבנקאי הנהן. אילנה הביטה בו, פיה פתוח.
— למה עשית את זה?!
— כי היא לא רצתה שתשארי בלי קורת גג. וגם אני לא.
— זה כסף. לא להחזיר?
— תחזרי כשתוכלי. או אל תחזרי. אני לא רוצה את הדירה.
הם נכנסו פנימה. אילנה פתחה את מגירת המטבח שבה שמרה שולמית את הפנקסים. הוציאה דף. כתבה בכתב יד: "סכום: 42,000 ₪. חתום: אילנה."
— חתמי פה. — היא הגישה לו עט.
איתמר חתם.
— זה מסמך. בלי עורך דין. אבל אני אחזיר.
— תחזירי. או תתרמי. תעשי עם זה מה שהיא רצתה.
אילנה קיפלה את הדף, הניחה אותו בכיס הקדמי שלה.
— תה עם נענע? — שאלה.
— תה עם נענע. — ענה.
היא הדליקה את הקומקום. שניהם עמדו במטבח הקטן, הריח של אבק ונענע התמזג. בחוץ, גילה הסתכלה שוב. הפעם איתמר הסתכל בחזרה, לא אמר מילה. רק סגר את התריס.
כמה ימים אחר כך, כשהשכונה כבר הספיקה להחליף את שולמית בשכנה חדשה, קיבל איתמר מעטפה קטנה בחריץ הדלת. בתוכה היה העתק של הפתק של שולמית, וצילום ישן: הוא בגיל שש, בלחיים מלאות, אוכל ארטיק לימון הפוך, החולצה הלבנה מוכתמת בכתם צהוב. על גב התמונה, בכתב יד לא של שולמית, היה כתוב: "החוב נשאר. בוא פעם ביום שישי לערב."
איתמר הניח את התצלום על אדן החלון. הדליק את המזגן. בפעם הראשונה מזה חודשים, לא חלם על המדרגה הקרה.
