HE
בצהרי יום שישי, עם ריח הים מהמפרץ, יובל חזר הביתה רעב. מהמטבח עלה ריח של בשר עם תפוחי אדמה, שום טרי ולחם
הטלפון רטט על שולחן המטבח בשעה תשע וחצי בערב, ביום שלישי רגיל שבו רק רציתי לסיים לקפל כביסה ולראות פרק
החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים, לא יותר. וזה היה הדבר המוזר: שלושת הקילוגרמים האלה היו כבדים יותר משתים־עשרה
גיורא היה בן חמישים ושמונה, אדריכל עם משרד קטן בכרמל, והיו לו שלושה כללים למקרר. אני, דליה, בת ארבעים
בשעה 14:20, ביום שלישי, ה־11 באוגוסט, מיכל דגן קיפלה את המדים הכחולים שלה על הברכיים ולא זזה מהמכונית.
בסופר-פארם ברחוב הרצל בבאר שבע עמדה מאיה עם סלסלה. על הדלפק הונחו שמפו, מסכת שיער, ושני לקים ורודים.
איתי היה בן תשע, ובחיים שלו הייתה רק בקשה אחת. הוא רצה לראות את הים. לא בסרטון, לא בתמונה. אמיתי.
בסוף ספטמבר עמדתי ליד החממה עם ידיים שחורות מאדמה. החום עוד לא נשבר לגמרי, אבק דק עלה מהשביל, ומרסל —
בימי שישי, סבא שלי היה פורש שולחן מתקפל בשוק הפשפשים ביפו, מסדר עליו שמיכות טלאים תפורות ביד, ומתחיל
השכונה הזאת בבאר שבע שוכחת אנשים מהר. שולמית גרה בדירת קרקע קטנה ברחוב הצדדי, מאחורי המכולת של משפחת לוי.