HE

השקט במטבח היה סמיך כמו הדבש שעמד על השיש. ריבקה סיימה לפרוס את העוגה, הניחה את הסכין בצד וניגבה את פ�יה במפית בד.

״תעשי לי טובה, תתלבשי, נועה — מיטל והילדים בדיוק נכנסו לחניה.״ הקול של איתי ירד מהסלון וננעץ בי כמו מברג.

הבנות הופיעו משום מקום. שלוש ילדות זהות, סביבות גיל שבע, עם קוקיות מתוחות וסנדלים מנצנצים שהיו לגמרי

הכול התחיל במרפסת של בית קפה קטן בכיכר דיזנגוף. ישבתי עם מיכל, חברה ותיקה, מול סלט קצוץ וקנקן לימונדה

הגשם ירד על תל אביב כאילו מישהו קרע שקית ענקית מעל העיר. השעה הייתה כמעט עשר בלילה, והרחוב שלי בשכונת

הוא עמד שם על המרפסת שלי, שלי ושל יוסי, וגרר את האוכל מהגריל. ״בואי, אמא, תקחי. תראי איזה יופי יצא.

בחמש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשעון המעורר הספיק לצפצף, בר כבר עמד על ארבע. הוא ידע. תמיד ידע.

היה זה ערב חורפי במיוחד בחיפה. הגשם הכה בדפיקות עצבניות על חלון משרדי שבקומה השלישית של הווילה המפוארת.

השעה הייתה כמעט שתים עשרה בלילה כשטלי סוף סוף כיבתה את המחשב במשרד הקטן שבקצה המחלקה. היא עבדה במרפאה

הגשם התחיל בדיוק כשהאוטובוס עצר בתחנה ליד גרנד קניון. ינואר בחיפה, רוח מהים שנכנסת לעצמות גם דרך המעיל הכי עבה.