# החתול ששרטט לי שם
הכל התחיל לא במחזה, אלא בתביעה על חתול. ליתר דיוק — בשכירות. בעל דירה בירושלים, ברחוב אגריפס, זרק זקנה החוצה כי היה לה חתול אדמוני בלי סעיף בחוזה. במשרד שבו ישבתי אז כמעתיק, את התיק הזה ניהלה עורכת הדין אילנה — רועשת, חדה, תמיד עם תיק "נגד כולם". ואני הכנתי את הניירת: העתקי חוזים, נסחים, רשימת רכוש של הזקנה. החתול לא נכנס לשם. חתולים לא נכנסים אפילו לרשימת רכוש.
באותו חורף הייתי בן ארבעים ושלוש. מעט מדי לקבר, מספיק כדי להפסיק לחשוב על עצמך כצעיר. שכרתי חדר מעל מסעדת פלאפל ברחוב יפו, לא רחוק משוק מחנה יהודה. בערבים חדר השינה שלי הריח שווארמה, שמן שרוף וקרטון רטוב של ארגזים. החלון פנה לקיר הבית השכן, ובחורף כמעט לא ראיתי שמיים — רק מלבן מואר של מטבח זר, שם בכל ערב בתשע אישה האכילה בכפית זקן. לא ידעתי את שמותיהם. ידעתי שהזקן משתעל, ושהאישה אחרי הארוחה שוטפת צלחות ושרה את אותו שיר, בקול נמוך, לצליל המים.
את החתול מצאתי בפברואר, ליד הדואר באגריפס. הוא ישב מתחת לספסל, שם מניחים שקיות של החזרות. קטן, אדמוני מלוכלך, עם כתם לבן על האוזן. רעד, אבל לא זז. נתתי לו חצי פיתה עם טחינה — הוא אכל, בהיסתכלו בי, והלך אחרי. עד הדלת ממש. לא הזמנתי אותו. הוא פשוט ידע שהוא כבר גר אצלי.
קראתי לו טובי. לא יודע למה טובי. כנראה כי בילדות, אצל השכנים בקריית מוצקין, היה כלב בשם כזה, וגם הוא היה אדמוני עם כתם לבן על האוזן. טובי הביט כאילו הוא מחכה להמשך. כאילו עליי להגיד משהו, והוא ילחש לי.
בערבים טובי היה יושב מול המיטה, מסדר את הזנב סביב הרגליים ומתחיל לשתוק. לא "ליילל בשקט", כמו שכותבים בעמודי הפייסבוק הטיפשיים על חתולים. הוא לא יילל. הוא הוציא קול גרוני קצר, כמו אדם זקן שרוצה לנקות גרון אבל לא מעז להשתעל. והביט. במבט הזה היה משהו יציב, רגוע — כאילו יש בינינו הסכם ששכחתי.
עבדתי אז על שלושה כיסאות משרדיים בו־זמנית: העתקתי חוזים, סידרתי תיקים, תיקנתי רשימות רכוש. האצבעות בערב לא נפתחו. הייתי חוזר הביתה, מרתיח קומקום חשמלי, מאכיל את טובי ומתיישב מול המחברת. שנים ניהלתי יומן — לא כי רציתי לכתוב, אלא כי הייתי רגיל לרשום כל מה שנפל לידיים. זו העבודה של מעתיק: מסדרים כאוס של אחרים. ואת שלך — במחברת.
באותו לילה, בין חמישי לשישי, חלמתי על איש בפראק שחור. הוא עמד על מדרכה רטובה וצעק על דרורים. צעק ארוך מאוד, בחריזה, בשפה שאיני מכיר, אבל כל מילה בחלום הבנתי. התעוררתי בשלוש בלילה, והיד כבר כתבה. לא בחרתי את השורות — הן פשוט הגיעו, כמו שמגיעות שורות לראש כשחולים בחום והמוח עובד בנפרד מהגוף. כתבתי בלי הפסקה. בחדר הריח פרווה של חתול, רדיאטור מאובק ופלאפל קר מהחנות ליד. טובי ישב על השולחן, לא מתחת לרגליים — על עצם הקצה, והביט איך מתהפך בקבוקון דיו כשאני ממלא עט מהר מדי. לא מילאתי. כתבתי בעיפרון. העיפרון הוביל את היד שלי.
תוך שבוע יצאו מחברת וחצי. דרמה. טרגדיה. בהתחלה לא הבנתי מה זה — חשבתי שאני מספר מחדש איזה תיק אנגלי ישן שהעתקתי אצל אילנה לפני שנים. אבל לא. שמות אחרים, עיר אחרת, והעלילה גדלה מתוכי כמו חזזית מקיר. הפסקתי לישון יותר משלוש שעות. הלכתי למשרד, סידרתי ניירות באופן מכני, ובראש דפקה הסצנה הבאה.
כשהבנתי שזה לא סיפור אלא מחזה, נהגתי כמו אנשים חלשים: נבהלתי. התקשרתי לאילנה ואמרתי שיש לי חום. היא לא האמינה — לפי הקול. אמרה: "אין לך חום, יש לך הרעלה." והייתה צחקוק אחד בטלפון. לאילנה בכלל לא היה נעים כשהתחמקתי מעבודה: בעיניה מעתיק צריך למות מתחת לניירת, אבל להגיע בזמן.
ואני עליתי על אוטובוס לתל אביב. קראתי למחזה שלי "אנדרוניקוס". למה — לא יודע. השם הזה בא אליי בבוקר, כמו שבא לאדם שהעתיק יותר מדי תיקי ירושה בבתי משפט — הסכום נשכח, השם נשאר. נכנסתי למשרד ההוצאה לאור הראשון שמצאתי ברחוב אלנבי. שם ישבה אישה עם תספורת קצרה ומשקפיים שמגדילים את העיניים. הנחתי את כתב היד על השולחן — ערמה דקה, כתובה בעיפרון, דפים לבנים כמו נישואים שלא יצאו לפועל. וכשהיא שאלה איך קוראים לי, אמרתי: שי ברקוביץ'.
לא יודע למה. אולי נמאס לי משמי האמיתי. השם האמיתי שלי — יגאל דיין — הספיק רק בשביל לחתום על מסמכים זרים בשוליים, באותיות קטנות. שי ברקוביץ' — זה שם של אדם שכותב מחזות. יגאל דיין מעתיק רשימות רכוש שנמכר בגלל חובות.
המחזה התקבל. היא התקשרה אליי, האישה עם המשקפיים. הקול שלה היה כמו של אדם ששלושים שנה לא מתפלא, אבל הפעם — אין לאן לברוח. היא אמרה: "אין כאן מה לתקן. יש כאן מה לשחק." ישבתי אחרי השיחה כעשרים דקות, בלי להדליק אור. בחוץ ילל רוח פברואר ירושלמית, ושמעתי איך מישהו בחצר מקיש על פח — כך מקישים כשקוראים לחתול. טובי לא ענה. הוא ישב על הברכיים שלי.
כעבור חודש הועלה המחזה בתיאטרון קטן ביפו. אולם קטן, שישים איש, כרטיסים בתשעים שקל. ישבתי בשורה האחרונה, נאחז בידית הכיסא. כשנגמרה המערכה הראשונה, מחאו כפיים. מחיאות כפיים אמיתיות — קצרות, יבשות, כאילו אנשים לא רצו להפריע. במערכה השנייה בכתה אישה לא רחוק ממני. היא כיסתה את האף בכף היד, כמו שמכסים כדי לא להתייפח בקול רם. הבטתי בה, לא בבמה.
אחרי הבכורה אילנה התקשרה בעצמה. היא הייתה במשרד, ואני עמדתי על הטיילת, ובינינו היו חמישים קילומטרים, אבל שמעתי איך היא מרשרשת בניירות. "יגאל," היא אמרה. "בעיר מסתובב מחזה של איזה שי ברקוביץ'. אתה לא יודע מי זה?" אמרתי את האמת. היא שתקה. אחר כך הוסיפה: "אתה מפוטר." והניחה את השפופרת.
לא התווכחתי. הבנתי: היא האכילה אותי עשר שנים בהעתקות, כמו שמאכילים חתול זר, ואני הסתבר כאדם שכותב מחזות על הנייר שלה. זו זכותה — לכתוב את הרשימה האחרונה שלי: עניין משרדי, מספר מאה ארבעים. סכום פיצויים — שלושת אלפים שקל. שטויות. באותו ערב קניתי לטובי דג יקר — לברק שלם. הוא אכל וישב להביט בי. שאלתי בקול, בפעם הראשונה שאלתי בקול: "טובי, זה אתה? אתה לחשת לי את זה?"
החתול ניגש והניח כף רגל על כף היד שלי. הייתה לו כף רגל חמה ויבשה. כמו כף יד של אדם קטן וזקן מאוד. ישבתי והרגשתי איך הגב מתחיל לכאוב — אותו כאב ששנים מגיע מהעתקה. רק שהפעם ערמת הניירות לא הייתה זרה.
אחר כך זה התחיל להתגלגל. חיפשו אותי עיתונים — קודם עירוניים, אחר כך גם גדולים יותר. סירבתי לראיונות, לא פתחתי את הדלת. אמרתי שהמחזה נכתב מעצמו. עיתונאית מ"הארץ" — גם היא ממושקפת, רק הקול היה אחר, רך — ביקשה לצלם את "מקום העבודה של הסופר". לא נתתי. שמרתי על הדלת סגורה. ובכנות, התביישתי מול טובי. הוא מביא לי מחזות בלילות, ואני מציג את עצמי בפני אנשים בתור שי ברקוביץ'. יש לאנשים שמעלים מחזות מצפון כלפי חתולים? כנראה שגודלו — כמו כף רגל של חתול. אבל אפילו כף רגל כזו לא הייתה לי.
האמת הגיעה כעבור חצי שנה. אילנה הגישה תביעה. כביכול גנבתי עלילה מחומרי תיק משרדי בעניין ירושה, שהכנתי במשרד שלה. על ירושתו של אדם בשם אדמון — היה כזה, התדיין על דירה בירושלים, ובכתב היד — "אנדרוניקוס". היא דרשה להכיר בזכות היוצרים של המשרד, להכיר בכך שאני רק מעתיק. בכתב התביעה שלה הייתה משפט שזכרתי בעל פה: "דיין לא יצר דבר. הוא העתיק טקסט זר, כמו שהוא מעתיק כל חייו."
הגעתי לדיון בבית המשפט ביפו, לפי מקום מגורים. ישבתי על ספסל עץ, ליד הריח חומר ניקוי ולחות. טובי חיכה בבית. לקחתי איתי את המחברת — זו עם הטקסט בעיפרון. השופט — מבוגר, עם אצבעות איטיות — דיפדף בה, קירב לפנים, הצר עיניים. כשהרים את עיניו, ראיתי שהוא לא קרא כמו שופט.
הוא שאל: "מי זה טובי?"
עניתי: "החתול שלי."
הוא דיפדף שוב. אחר כך קרא בקול מהמחברת, מהמערכה הראשונה: "טובי, תן לי שם. כל חיי חתמתי על ניירות זרים. תחתום את השם שלי — ואהיה מישהו." והניח את המחברת בצד. באולם השתררה שתיקה. אילנה עמדה עם פרצוף של אדם שהפסיד לא כסף, אלא משהו אחר.
השופט אמר: "התובעת מושכת את התביעה." אילנה לא משכה. אז הוא כתב שהתביעה נדחית, ומהמשרד ייגבו שלושים אלף שקל הוצאות משפט — סכום שאמרתי עוד בשיחה טרום־משפטית. לא אמרתי אז מילה. זו הייתה עבודת מעתיק: חישבתי את הסכום מתוך המסמכים שלה עצמה.
כשיצאנו, אילנה עמדה על המדרגות. היא הוציאה סיגריה. ניגשתי ולקחתי מהתיק שלה דף עם "הרשימה" של הפיטורים שלי — אותו הדף שבו בתמורה לשלושת אלפים שקל חתמתי שאיני תובע. קרעתי אותו לפניה לארבעה חלקים. אחר כך לשמונה. נתתי לה חצי מהחתיכות, כמו שמחזירים כרטיס ביקור. היא לא לקחה. הדפים נפלו על המדרגות, הרוח הרימה אותם עד אמצע הרחוב.
בבית פתחתי את החלון. בפעם הראשונה זה שנים הכנסתי אור בלי חצר זרה. טובי ישב על אדן החלון והביט בשחף יפואי שעמד על אנטנה של הבית השכן. השחף הביט בו.
לקחתי את המחברת וכתבתי בעמוד הראשון: "יגאל דיין. מעתיק. טובי דיין. חתול. מחזה 'אנדרוניקוס' — הטקסט המשותף שלנו." שמתי תאריך: איזה — לא זוכר. זוכר רק שהיד רעדה, והחתימה יצאה עם זנב ארוך, כמו האות ט' של טובי שאני כותב ביד ושאין אותה בטקסטים מודפסים.
אחר כך לקחתי את הטלפון ופתחתי את הבנק. בחשבון היו תשעים ושמונה אלף שקל — תמלוגים על ההעלאה, העברות ראשונות, מקדמה על תרגום. העברתי שמונים אלף שקל לעמותת חתולים בנמל יפו. אותה עמותה שאליה אילנה נהגה לשלוח מתנדבים מהמשרד, בלי לשלם שעות נוספות. שיאכילו אדמוניים. עכשיו הם יכולים לקנות דגים לכל החורף.
וטובי קפץ מהחלון, ניגש אליי וישב לידי, כמו שיושב אדם שסוף־סוף הוחזר לו חוב.
