אני גר בשכונת רמת אליהו בראשון לציון כבר ארבעים ושתיים שנה. אותה דירה בקומה השנייה, אותו מרפסת שירות שמשקיפה לחצר, אותו עץ פיקוס שהשורשים שלו כבר מזמן פרצו את המדרכה. את ברוך אני מכיר עוד מהימים שהיה בא עם שברולט קורסיקה ישנה ובלי בלמים תקינים. עכשיו הוא לבד. אשתו נפטרה לפני שלוש שנים, הבן גר בטורונטו ומתקשר פעם בשבועיים, והגינה שלו — מה שהייתה פעם גינה — הפכה לשטח אש של קוצים ועשבים.
החתולה הגיעה אליו בסוף אוגוסט. אפורה, עם כתם לבן על החזה ואוזן קרועה. אני יודע בדיוק מתי, כי אני זה ששם לב אליה ראשון. היא ישבה על המדרגה של הבניין שלו ולא זזה. לא יללה, לא התחננה. ישבה כמו מישהי שהגיעה לפגישה שנקבעה מראש.
ברוך יצא עם שקית זבל, ראה אותה, ואמר בקול רם כזה, שכולם ישמעו:
– לי אין מה לתת לך.
היא נשארה. הוא חזר פנימה, ואחרי חמש דקות יצא עם צלוחית פלסטיק ובתוכה שאריות של דג מטוגן. החתולה אכלה, ליקקה את הכפה, וחזרה לשבת בדיוק באותה נקודה.
אני עומד מול החלון הרבה. לא כי אני משועמם. פשוט בגילי, שמונים ואחת, הישיבה ליד החלון הפכה לסוג של סדר יום. כך אני רואה דברים.
ברוך הוא לא אדם רע. אני יודע מה אומרים עליו בשכונה — קשיש נרגן, בודד, מסוגר. אבל אני זוכר אותו כשהיה מתקן אופניים לילדים של כל הרחוב, בלי לבקש שקל. אני זוכר את היום שבו המשאית של חברת החשמל פגעה בגדר שלו, והוא יצא עם כוס מים קרים לנהג, לא בשביל עצמו. אנשים לא נעשים רעים מזקנה. הם נעשים עייפים.
החתולה נכנסה לדירה איכשהו. אני ראיתי אותה יושבת על אדן החלון שלו, מאחורי הזכוכית, מביטה החוצה. אבל ברוך, למיטב ידיעתי, מעולם לא דיבר עליה. כששאלתי אותו פעם ליד תיבת הדואר — שאלתי בזהירות, כאילו אני שואל על מזג האוויר — הוא משך בכתפיו ואמר:
– חיה רעבה. זה הכול.
ואז הגיע יום חמישי אחד. אני ישבתי ליד החלון, שותה תה עם נענע שקטפתי מהאדנית, וראיתי את ברוך יוצא מהבית עם שק בד ביד. השק זז. משהו בתוכו נאבק, שרט, כאילו רוצה לצאת ולא מוצא את הדרך.
אני הנחתי את הספל. לרגע חשבתי שאני מדמיין. בגילי, העיניים כבר לא מה שהיו פעם, אבל את התנועה הזאת — התנועה של דבר חי בתוך שכלוא — את זה לא טועים.
ברוך פתח את הדלת האחורית של הרכב — טנדר טויוטה לבן, ישן אבל מטופל — והניח את השק על המושב. אחר כך חזר פנימה, יצא עם קופסת קרטון, הניח אותה ליד השק, נכנס מאחורי ההגה ונסע.
אני עמדתי שם, מאחורי הזכוכית, ופסעתי הצידה כדי שרעי לא יראה שאני צופה. לא כי התביישתי — יש דברים שצריך לראות — אלא כי רציתי להישאר עדין. ברוך הוא לא אויב שלי. הוא אדם שאולי עושה עכשיו דבר שאי אפשר להחזיר.
שעה אחר כך הוא חזר. לבד. השק לא היה ברכב. הקופסה לא הייתה שם.
ואז, בשבת, עליתי אליו. לא שלחתי הודעה, לא התקשרתי. פשוט עליתי במדרגות, שלוש קומות, ונשענתי על המעקה. דלתו הייתה פתוחה למחצה. זה היה חריג מספיק.
– ברוך.
הוא הופיע אחרי רגע, עם מגבת ביד. הסתכל עליי בלי הפתעה.
– תכנס, – הוא אמר. – אין אצלי מה לשתות. יש מים.
נכנסתי. הדירה שלו תמיד הייתה נקייה, אבל עכשיו משהו היה שונה. בפינה, על שטיחון ישן, ישבה החתולה. האפורה, עם הכתם הלבן. בריאה. שלמה. היא ליקקה את עצמה בשלווה, כאילו כלום לא קרה.
הסתכלתי עליה, ואז עליו.
– הגעת לוטרינר, – אמרתי.
ברוך נשם עמוק, נשען על משקוף המטבח וקיפל את המגבת באיטיות. הוא סיפר לי הכול. איך שלשום בלילה מצא אותה בחדר האמבטיה, חלשה, לא נוגעת באוכל. איך התקשר למרפאה בשכונת נווה עמל, ואיך האחות בטלפון אמרה: תביא אותה עכשיו. איך לא הייתה לו תיבת נשיאה, כי בחיים לא היה לו חתול. איך מצא שק בד בארון ואיך הבהלה עיוורה אותו — הוא לא חשב על איך זה נראה. הוא חשב רק שהיא גוססת.
– היא הייתה עם חום גבוה, – הוא אמר בשקט. – דלקת ברחם. אמרו שאם הייתי מאחר ביום — לא הייתה.
הסתכלתי שוב על החתולה. היא קמה, נמתחה, וקפצה על אדן החלון. אותו חלון שאני רואה מהבניין ממול, כל בוקר.
– איך קוראים לה?
ברוך לא ענה מיד. הוא ניגש למקרר, הוציא קופסת טונה, פתח אותה, שם אותה על הרצפה. החתולה קפצה מיד והחלה לאכול.
– נקראת סיביל, – הוא אמר לבסוף. – בגלל העיניים. כאילו היא כבר ראתה הכול.
חייכתי. ואז שאלתי את השאלה היחידה שחשובה באמת:
– אתה מתכוון להשאיר אותה?
הוא חתך פרוסת לחם אחיד, מרח עליה גבינה לבנה, והביט בי ארוכות. כזה מבט של אדם שהחיים לימדו אותו שכל התחייבות היא הימור.
– היא נשארת, – הוא אמר.
לא הוספתי דבר. שתיתי את המים, הסתכלתי על סיביל שהייתה עכשיו מכורבלת על השטיחון, וירדתי הביתה.
למחרת קניתי בשוק בראשון חבילת טונה קטנה — שלושה שקלים — ועליתי שוב. לא דיברנו על מה שראיתי מהחלון. במקום זה ברוך הראה לי איך סיביל יודעת לפתוח את דלת הארון עם הכפה, איך היא מתעקשת לישון דווקא על העיתון שהוא קורא, איך היא מנהלת את הבוקר שלו עכשיו — קמה בשש, אוכלת, יוצאת למרפסת, חוזרת.
– אתה יודע מה מצחיק? – הוא אמר פתאום. – כל השנים חשבתי שהבית הזה שקט מדי. עכשיו היא דופקת לי על הדלת בלילה, ואני קם לפתוח לה. והיא לא נכנסת. רק בודקת שאני שם.
חלפו חודשיים. ברוך קנה מנשא מפלסטיק משומש ביד שנייה ממשפחה בשכונה — שמונים שקל, עם מדבקה של חתול מצויר על הדלת. הוא הדביק על המקרר את קבלת הוטרינר מהפעם ההיא, עם המספר של המרפאה, ואמר לי:
– שתדע, אם יקרה לי משהו. שיהיה לך למי להתקשר.
אני הנחתי את הפתק בארנק, מאחורי תעודת הזהות.
בנובמבר, כשהתחילו הגשמים, ראיתי אותו שם קערה מכוסה בחצר. לא מתחת לסככה — ממש בכניסה, במקום שמוגן מהרוח.
– יש עוד חתולים בשכונה, – הסבירה. – לא רק סיביל.
שאלתי אותו אם הוא רוצה שאתן לו יד עם הדלת של המחסן שהתרופפה בחורף. הוא הודה ואמר שהוא יסתדר, אבל הוסיף, בלי להסתכל עליי:
– אם אתה כבר כאן בשבת — תביא חלה ולחם מהגן של קופת חולים. וטונה. ואולי גם קופסה של פטה.
צחקתי. ככה, לבד מול החלון, כשהעיר כבר לא רועשת כמו פעם.
אני לא יודע מה בדיוק קרה לסיביל לפני שהגיעה אליו. אין לדעת אם מישהו זרק אותה, או שהיא נטשה בית, או שסתם נולדה ברחוב והחליטה שהחיים אצל ברוך עדיפים על כל האלטרנטיבות.
אבל אני יודע את זה: ברוך מצא אותה ביום חמישי אחד, מבוהלת וקודחת, ותחב אותה לשק יוטה כי לא ידע דרך טובה יותר להציל אותה.
אני יודע גם את זה: כשהחתולה ההיא קמה מהשטיחון בכל בוקר בשישה בדיוק וניגשת לדלת שלו, ברוך כבר מחכה לה עם הצלוחית מוכנה.
וכשראתי אותו ביום שישי אחד, שבועיים אחרי אותו ביקור, יושב על הספסל שבכניסה לבניין עם סיביל על הברכיים, ולידו הקערה העמוסה שרכש, הבנתי שמה שראיתי מהחלון באותו יום חמישי לא היה סוף — זה היה ההתחלה.
בגיל שמונים ואחת, אני יודע להבדיל בין השניים.
