אני עובדת בקבלה במרפאת השיניים ברחוב ביאליק בנתניה כבר תשע שנים, ורואה הרבה. אבל את הסבתא הזאת אני זוכרת טוב, כי היא באה כל שבועיים בול, באותה שעה, ותמיד עם אותה תיק ניילון עם עוגיות שהיא מביאה למזכירות.
קוראים לה גברת שושנה, בת שבעים ואחת, גרה לבד ברחוב הרצל אחרי שבעלה נפטר לפני שש שנים. באה אליי בגלל כתר שנשבר, וזה מה שהביא אותה למרפאה בפעם הראשונה — אבל אחר כך היא פשוט המשיכה לבוא, גם כשלא היה לה כאב שיניים. הייתה יושבת בהמתנה ומספרת לי על הנכד שלה, תומר, בן שמונה. איך הוא צייר לה ציפור על נייר A4 והדביקה על המקרר. איך הוא מבקש ממנה לחתוך לו תפוח לשמיניות דווקא, לא לרבעים.
הבן שלה, אבישי, הוא זה שהיה מביא ולוקח את תומר כל יום שלישי אחרי הצהריים, כשהיא הייתה שומרת עליו עד שאשתו — כלתה, מיכל — חוזרת מהעבודה בבנק. זה היה הסידור כבר שנתיים. גברת שושנה הייתה מקבלת שלוש מאות שקל בחודש על השמירה, לא בגלל שהיא צריכה, היא אמרה לי פעם, אלא כי אבישי התעקש: "אמא, זה עבודה, זה לא בחינם."
ואז, לפני בערך חודשיים, היא הפסיקה לספר על תומר.
שמתי לב כי היא פשוט ישבה, בלי לדבר, מסתכלת בטלפון שלה. שאלתי אותה פעם אם הכל בסדר, והיא רק אמרה: "מיכל אמרה שתומר עייף מדי בימי שלישי. שהוא צריך לישון בבית אחרי הגן, לא לנסוע אליי."
לא שאלתי יותר. זה לא העסק שלי, ואני לא אוהבת להיכנס לחיים של אנשים שבאים לקבל טיפול שיניים. אבל בשבוע שעבר, גברת שושנה הגיעה לתור שלה בלי שיהיה לה תור בכלל. פשוט נכנסה, ישבה, וכשד"ר גורן שאל אם היא בסדר, היא אמרה שהיא רק רצתה לשבת במקום עם אנשים.
אז היא סיפרה לי. לא הכל בבת אחת — בין תור אחד לשני, כשד"ר גורן היה עסוק עם מטופל אחר.
מסתבר שלפני חודשיים, אבישי ומיכל קנו דירה חדשה ברעננה, שכונת נאות רבין, שלוש חדרים, שני מיליון ומאה אלף שקל. גברת שושנה נתנה להם ארבע מאות אלף שקל מהחסכונות שלה ושל בעלה המנוח בתור עזרה במקדמה — כסף שהיא חסכה במשך שלושים שנה, שקל אחרי שקל, מהעבודה שלה כמנהלת חשבונות בחברת ביטוח. היא נתנה בלי חוזה, בלי שום דבר בכתב, כי "זה הבן שלי, מה, אני אעשה לו חוזה?"
חודש אחרי שעברו לדירה, מיכל אמרה שהם "עסוקים מדי" עם ההובלה והסידורים, ושבינתיים תומר לא יבוא ביום שלישי. עברו שבועיים. אחר כך עברו עוד שבועיים. גברת שושנה התקשרה, שלחה הודעות בוואטסאפ עם לב אדום, שאלה מתי אפשר לראות את הנכד. התשובות הפכו קצרות: "בקרוב", "עסוקים", "נעדכן אותך".
לפני עשרה ימים היא נסעה בעצמה לרעננה, בלי להתקשר קודם, עם עוגיות בתיק ניילון בדיוק כמו שהיא מביאה למרפאה. מיכל פתחה את הדלת רק חצי, אמרה שתומר במקלחת, שזה "לא זמן טוב". גברת שושנה ראתה מאחוריה, בפינת המסדרון, נעליים קטנות של הילד — יבשות לגמרי, לא כמו של מישהו שיצא זה עתה מהמקלחת.
היא לא אמרה כלום. חזרה לרכבת, נסעה חזרה לנתניה, ובדרך התקשרה לאבישי. הוא ענה אחרי הרבה צלצולים ואמר שהוא "יטפל בזה", שהיא "לא צריכה להתערב ישירות עם מיכל".
בתור השני שלה השבוע — היום, יום שלישי, בשעה שתיים וחצי — הבחנתי שהיא לא הביאה עוגיות. באה עם תיק אחר, יותר גדול, מהסוג שנושאים אליו מסמכים. ישבה מולי בקבלה וביקשה טופס בקשה — לא לתור, אלא סתם ביקשה נייר וכלי כתיבה, "רק לרשום כמה מספרים לפני שאני שוכחת."
היא כתבה שם, על השולחן שלי, בכתב יד מסודר: מספר תיק בבנק, שם עורך דין שהיא כתבה עליו "התקשר לברר על השבתה" — הבנתי מאוחר יותר שזה מונח משפטי, השבה של כסף שניתן ללא חוזה. שאלתי אם היא רוצה מים, היא אמרה כן תודה, ושתתה חצי כוס.
לא שאלתי מה היא מתכננת לעשות. זה לא היה תפקידי לשאול. אבל היא, כשד"ר גורן קרא לה פנימה, קמה ואמרה לי משהו שנשאר לי בראש: "ארבע מאות אלף שקל אני נתתי כדי לראות אותו גדל. אם אני לא רואה אותו — אז זה כבר לא מתנה, זה הלוואה שהם לא יודעים שהם חייבים."
שבוע אחרי זה — זה כבר מה שידעתי מהפעם הבאה שהיא באה, לפני שלושה ימים — היא הייתה כבר אצל עורך הדין. הוא הסביר לה שבלי חוזה קשה להוכיח שזאת הלוואה ולא מתנה, אבל שיש לה זכות חוקית אחרת: היא רשומה כבעלים משותפים בחשבון החיסכון המשפחתי הישן, זה שהיא ובעלה המנוח פתחו לפני עשרים ושתיים שנה ושממנו יצא חלק מהכסף לדירה. אבישי חתם על ייפוי כוח כדי שהיא תוכל לנהל את זה בשבילו — נוחות, כדי לחסוך לו נסיעות לבנק — וייפוי הכוח הזה מעולם לא בוטל.
עורך הדין הראה לה: היא יכולה, באופן חוקי לחלוטין, לסגור את החשבון המשותף ולהעביר את מה שנשאר בו — מאה שמונים אלף שקל — לחשבון פרטי על שמה בלבד. וזה בדיוק מה שהיא עשתה, בבנק לאומי בסניף רחוב הרצל, עם תעודת זהות, ייפוי הכוח, וטופס שהפקידה הדפיסה לה בלי לשאול שאלות.
היום, בתור האחרון שלה במרפאה — זה קרה אתמול בעצם, יום שני — היא סיפרה לי את הסוף. אבישי התקשר אליה בצעקות אחרי שקיבל הודעה מהבנק על משיכת הכסף. שאל אותה איך היא "מעזה", שזה "הכסף של המשפחה". היא ענתה לו בשקט, היא אמרה לי בדיוק את המילים: "הכסף היה שלי ושל אבא שלך. אתה לא סגרת חוזה איתי על הדירה, אז אני לא סוגרת שום חוזה איתך על הנכד. כשתומר יחזור לבקר את סבתא שלו כמו שהיה, נדבר גם על הכסף."
היא לא צעקה בחזרה. לא איימה. פשוט אמרה את זה וניתקה.
מיכל, לפי מה שגברת שושנה שמעה מגיסתה, זעמה שיוצא לה "לא הוגן" — שהכסף ניתן "בלב שלם" ואי אפשר "להתנות אהבה בכסף". גברת שושנה לא ענתה על זה בכלל. היא רק אמרה לי, כשקמה מהכיסא לקראת התור שלה: "אני לא מתנה שום דבר. אני פשוט מפסיקה לשלם על מה שכבר לא נותנים לי."
ד"ר גורן קרא לה פנימה. היא לקחה את התיק שלה — לא תיק הניילון עם העוגיות, התיק השני, עם המסמכים — ונכנסה. אני נשארתי בקבלה, סידרתי את הכרטיסיות, וחשבתי על הציפור הזאת על נייר A4 שהיא כבר לא מזכירה.
